ב"ה ועש"ק ל"ג בעומר תר"ץ.

(א) על דבר שאלתו בנוגע להאיזראעליט שכותב בפירוש את השם בלע"ז והעיר לו על זה כבוד הרה"ג מו"ה משה סופר הי"ו דומו"ץ בק' ערלוא ושלח אלי תשובתו בענין זה מלא דבר בהלכה על יסוד דהג"מ בר"ה י"ח דנמצא שם מוטל באשפה, ובד' הש"ך ביו"ד סי' קע"ט שכ' דשם של לעז מותר למוחקו מ"מ לכתחילה אסור, ומד' התומים והנתיבות בסי' כ"ז, הנה בעיקר הדבר שתמה החכמת אדם בסי' קע"ט ע"ד הש"ך דהא מבואר ברמב"ם דמקלל חייב בכל לשון, וכן מש"כ התומים בסי' כ"ז והנתיבות שם.

בפשוטו נראה לחלק דדוקא במקלל בשם שחייב על הכינויים חייב בכל לשון משא"כ במחיקה, דבכינוים מותר.

ויעוין בשו"ת רעק"א סי' כ"ה במי שנסתפק אם בירך בהמ"ז =ברכת המזון= וכ' השואל דמברך בלע"ז דלשי' הש"ך מותר למוחקו והגרעק"א השיב לחלק מד' הרמב"ם פ"ב ה"ב מה' שבועות דאם נשבע באחד מן הכינויים ה"ז שבועה והוא בין בשבועת בטוי ובין בשבועת שוא דאזהרתו מלא תשא, הרי להדיא דאף דמזכיר את השם בברכה שאינה צריכה דעובר גם בלשון לע"ז.

ומ"מ אין בזה סתירה לד' הש"ך דאף דהוה שבועה בשם מותר למוחקו די"ל דשם בלע"ז הוי ככינויים דמותר למחקן, לפי שאין איסור למוחקן חוץ מאותן שבעה ומ"מ הנשבע בהם הוי שבועה כמו בכל הכינויים.

[וד' הש"ג המובא במג"א סי' של"ד שנסתפק על האזכרות בלשון חול אם מותר לישבע ושלא למחוק אותם, צ"ע דהא בפשוטו על שבועה חייב כמו על הכינויים וגם מותר למחוק כמו כינויים.

וראיתי במשנה ברורה שתמה בזה].

וכן הביא מהתשב"ץ, וה"ה לענין ברכה שאינה צריכה אבל במזכיר ש"ש =שם שמים= לבטלה נראה מלשון הרמב"ם סוף ה' שבועות דבכינויים ליכא איסורא כמש"ש בפי"ב מה' שבועות הי"א ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים (דהכונה לז' שמות כמ"ש הגרעק"א שם), הרי דלד' הגרעק"א ליכא איסור דהזכרת שם לבטלה בלשון לע"ז (ובס' בית יצחק חאו"ח סי' י' הרגיש בזה ולא ראה שכבר קדמהו הגרעק"א בכל דבריו) ויעוי' ברמב"ם פכ"ו מה' סנהדרין ה"ג שכ' הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכינויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראים הגוים להקב"ה הרי הם ככל הכינויים עכ"ל.

מבואר בדבריו ששמות הלועזים יש להם דין כינוי שמבואר ברמב"ם פ"ו מה' יסוה"ת ה"ה דמותר למוחקן, ובמזכיר ש"ש לבטלה כ' הרמב"ם שמות המיוחדים היינו לאפוקי כינויים, ולפ"ז שם לועז מותר ואין בו דין מזכיר ש"ש לבטלה.

ולהכי אין ראי' מהא דר"ה י"ח דשם כתוב כהן לא' עליון דבלשון הקודש משמות המיוחדים דאסור למוחקן ע"ז חיישינן שלא יהי' שם מוטל באשפה משא"כ בשם לועז.

ובזה יודתה מש"כ הרב דערלויא לה"ר =להביא ראיה= מנדרים י' דלהכי תקנו כינויים דלא לימא קרבן לד', שלא יבא לידי הזכרת ש"ש לבטלה דחיישינן דוקא בשם שמים מהז' שמות קרבן לד', וראיתי בחידושי חתם סופר לריש נדרים שם שמשוה מזכיר ש"ש לבטלה לשבועה ולברכה שאינה צריכה.

ובאמת זה אינו כמש"כ הרמב"ם לחלק במזכיר ש"ש לבטלה.

וכמש"כ הגרעק"א, ועי' במנח"ח מצוה ע' דפשיטא לי' דמזכיר ש"ש לבטלה ליכא בכינויים, וכפשטות ד' הרמב"ם דרק בשמות המיוחדים היינו בשבעה שמות יש בו דין מזכיר ש"ש לבטלה.

ולפ"ז בשם לעז ליכא חשש.

(ב) והנה ראיתי בנימוקי יוסף נדרים ז' בהזכרת ש"ש לבטלה ודעת הגאונים ז"ל דה"ה על הכינויים הי' צריך לנדותו לפי שעבר על דברי תורה דהכי אמרינן בתמורה את ד' אלקיך תירא אזהרה למוציא ש"ש לבטלה והכי איתא בכמה דוכתי דהיו משמתין בכה"ג וכו'.

וכתב הריטב"א ז"ל נראין הדברים שאין נדוי זה אלא בהזכרת השם או בכינוי של אל"ף דלי"ת /א' ד'/ וכיו"ב מן השמות המיוחדים, אבל לא על המזכירו בלע"ז או שאר לשונות אבל גוערין בו עכ"ל.

ונראה דמש"כ הנימוק"י בשם הגאונים דה"ה על הכינויים כונתו ג"כ על שמות המיוחדים, כמש"כ הרמב"ם בפ"ו מה' יסוה"ת ה"א כל המאבד שם משמות הקדושים כו' ושבעה שמות הם, ובה"ח שאר הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כו' (ועי' בתשובת רעק"א סי' כ"ה בהג"ה שם בלשון התוס') ומכוון מה שהביא הנימוק"י שם גם ד' הריטב"א על כינוי של שמות המיוחדים, ואינו כחולק על דעת הגאונים ז"ל שכתבו דה"ה על הכינויים, דאל"כ הו"ל להנימוק"י לפרש דהריטב"א ז"ל לא ס"ל כשי' הגאונים אלא שמבאר הריטב"א דכונת הגאונים היא על כינויים של שמות המיוחדים ולא על שארי כינויים, וע"כ מש"כ הריטב"א דלא על המזכירו בלע"ז טעמא דמילתא משום דלשון לע"ז הוי כשארי כינויים דאין בהם אזהרה של מוציא ש"ש לבטלה, כמפורש ג"כ ברמב"ם סוף ה' שבועות, עכ"פ מפורש ג"כ בד' הריטב"א דאין בלשון לע"ז איסור דמוציא ש"ש לבטלה.

(ג) אולם בס' רבנו ירוחם נתיב י"ד סיף חלק השמיני כ' שם דמקלל את חבירו חייב דוקא בשמות המיוחדים (וזהו כשי' הראב"ד דלשי' הרמב"ם חייב ג"כ על כינויים) ובסוף כ' דהשומע אזכרה מפי חבירו כלומר שמוציא ש"ש לבטלה פי' אפילו בלע"ז חייב לנדותו, וזהו באמת חידוש גדול דהא ממשמעות ל' הרמב"ם בסוף הל' שבועות נראה דדוקא להזכיר שם משמות המיוחדים אסור.

ולשי' רבנו ירוחם צ"ל במקלל את חבירו בכינויים דאע"פ דאינו חייב מ"מ עבר בעשה דהא לא גרע ממוציא ש"ש לבטלה.

כמבואר בתמורה ג' דמקלל הוי ג"כ מוציא ש"ש לבטלה.

ולכאורה תמוה לפ"ז לפי הו"א דחייב מלקות במקלל משום אזהרה דמוציא ש"ש לבטלה, והא מוציא ש"ש לבטלה איכא גם בכינויים, וצ"ל דלפי ההו"א באמת הי' חייב גם על הכינויים, ולשי' הרמב"ם דס"ל דבמקלל חייב ג"כ על כינוים יקשה להיפוך כיון דלפי הו"א האזהרה הוא משום מוציא ש"ש לבטלה דאינו בכינויים ואיך יתחייב במקלל על כינויים וכן תמה בזה בס' מנחת חנוך מצוה ס"ט, וצ"ל ג"כ דלפי הו"א כיון דהוא משום אזהרת עשה לא הי' מחויב בכנויים, ורק לפי המסקנא חלוקים הם בדיניהם וצ"ע.

וראיתי ברבנו ירוחם שם שכתב דמ"מ מותר להזכיר ש"ש שלא לכונת שם כגון צורי שדי וכיו"ב וכן כתבו המפרשים עכ"ל.

ולדינא נראה מפורש בשי' הרמב"ם והריטב"א המובא בנימוק"י דאין איסור מוציא ש"ש לבטלה בלשון לעז וכן תפס הגרעק"א בתשובה סי' כ"ה וכ"כ המנח"ח בפשיטות.

אולם העיקר מה שחששו בר"ה י"ח שלא יהי' שם מוטל באשפה, אע"פ דבאמת גרם מחיקה מותר, וגם לדעת הגמי"י כל שם שלא נכתב בקדושה מותר למחוק, וגם לא הוי הוצאת ש"ש לבטלה דהא תקנו מתחלה לצורך להזכיר ש"ש, ואע"פ כן חששו משום דבזיון גרע ממחיקה.

והשבו"י דן להתיר בשריפה שלא יבא לידי בזיון ולהכי גם בלשון לעז וגם בכינוים דאין איסור במחיקה מ"מ בזיון גרע.

והאורים ותומים בסי' כ"ז בא בתוכחת מגולה שם לגבי מקלל בלעז, היינו דמקלל גם בכינוים עובר, ולבסוף מוכיח על כותבי מכתבים שכותבים אדיע שהוא בלשון צרפתית בשם ד' והמכתבים מוטלים באשפה כמו בר"ה י"ח היינו דאף דאין איסור מחיקה מ"מ הא יבא לידי בזיון (ובגוף ד' התומים נראה דעכשיו לשון אדיע הכונה רק ברכת הפרידה, אם /עם/ שמתחלה הוטל הכונה בשם ד' אבל לכשנשתנה הכונה אין בזה שם ד' גם בלשון לעז).

שו"ר בשדי חמד בהקונטרס על דבר שם שדי חמד שמפלפל שם הגאבד"ק בראד דעיקר החשש משום שלא יבוא לידי בזיון.

ועל כן אם כי הי' נכון לכתחלה לשנות ולהביא מלה אחרת כמו דער עוויגער שעפער או לעשות כמו שנהוג אצלנו לעשות קו מפריד בין אות ג' ואות ט' או בכל אופן שימצאו עצה לתקן להוציא מידי חשש עוררים, ומה שלא חשש לזה הרה"ג הצדיק מוהר"מ לעהמאן ז"ל המיסד את העתון לפני חמשים שנה, באשר אז הי' עתון בכלל דבר חשוב ולא נפוצו בימים ההם העתונים, ונהגו בו מנהג כבוד.

מ"מ אם הדבר קשה אצלם לתקן ולשנות מכפי הנהוג אפשר לצדד דעתון שבועי חשוב כמו איזראעליט אינם נוהגים בו מנהג בזיון לפי שיש בו דברי תורה ופסוקים גם בלשון הקודש, ונכון לפרסם בהעתון שלא ינהגו בו מנהג בזיון משום הפסוקים ודברי תורה, ובאופן שיפרסמו כן, ישאר המנהג כמו שהיו נוהגים עד עתה בכתיבת השם בלעז.