בס"ד

מכללת הרצוג להכשרת מורים

על יד ישיבת הר עציון

אלון שבות, גוש עציון

 

 

זמנם של יציאת מצרים

והכניסה לארץ ישראל

עבודה סמינריונית

 

מוגשת לד"ר יואל אליצור

מגיש: עמיחי בנעט

ת.ז.: 27155290

 

אייר ה'תשס"א
תוכן העניינים

מבוא.............................................................................................................................. 3

 

השיטה הרווחת (המאחרת)......................................................................................... 4

 

המקרא:.................................................................................................................... 4

הפער ההתיישבותי:.................................................................................................... 6

סימני שריפה:............................................................................................................ 7

ההיקסוס:................................................................................................................. 8

אי איזכורה של מצרים בספרי יהושע ושופטים:............................................................ 9

התמודדות עם הקשיים בשיטה זו.............................................................................. 10

 

המספרים המופיעים במקרא:.................................................................................... 10

כתובת מרנפתח:....................................................................................................... 11

מכתבי אל עמארנה:.................................................................................................. 12

השיטה המקדימה...................................................................................................... 13

 

המקרא:.................................................................................................................. 13

פרעה של תקופת השעבוד:......................................................................................... 15

ההיקסוס:............................................................................................................... 15

יריחו:..................................................................................................................... 15

חצור:...................................................................................................................... 16

כתובת מרנפתח:....................................................................................................... 17

מכתבי אל עמארנה:.................................................................................................. 18

התמודדות עם הקשיים בשיטה זו.............................................................................. 20

 

אי אזכורה של מצרים בספרי יהושע ושופטים:........................................................... 20

הפער ההתיישבותי:.................................................................................................. 20

סיכום.......................................................................................................................... 22

 

ביבליוגרפיה................................................................................................................ 24

 

מבוא

 

בעבודה זו נסקור את השיטות הקיימות במחקר על תיארוך כניסת בני ישראל לארץ ישראל לאחר יציאת מצרים.

 ישנה שיטה ניהיליסטית[1] (הכופרת בכל), הטוענת שכל תהליך כניסת בני ישראל לארץ ישראל  לא אירע, אלא מדובר במהפכה סוציאלית, שבה מעמד מסויים מבני ארץ כנען השתלט על הארץ, ואחר כך המציא לעצמו הסטוריה הבאה לידי ביטוי במקרא. בעבודה זו לא נתייחס לשיטה זו, הכופרת בכל.

שיטה נוספת השונה משאר השיטות היא שיטתם של עמנואל וליקובסקי[2] ויהושע עציון[3], המשנים את  הכרונולוגיה המקובלת, ובעקבות כך, את כל הסדר של ההיסטוריה.  גם לשיטה זו לא  נתייחס בעבודה זו.

בעבודה זו נתייחס לשתי שיטות:

1. הגישה הרווחת בין מרבית חוקרי המקרא, היא שכניסת בני ישראל לארץ ישראל אירעה בשלבים, במשך כמה עשרות שנים, ולא בבת אחת. לשיטתם אירעה הכניסה לארץ במהלך המאה ה - 13 לפנה"ס.

2. בעבודה זו נציג שיטה נוספת המקדימה את זמן יציאת  מצרים למאה ה - 15 לפנה"ס, ודבריה מתאימים ללוח הזמנים המתואר בתנ"ך. על פי שיטה זו, אנו מתבססים על המקרא כמקור מהימן, ולא כהסטוריה משוכתבת.

 

השיטה הרווחת (המאחרת)

 

שיטה זו, המסתמכת בעיקר על ממצאים ארכיאולוגים, מקובלת על רוב חוקרי ההיסטוריה של המקרא והמזרח העתיק בדורות האחרונים. שיטה זו מסתמכת על מספר נקודות, אותן נפרט בפרק זה. עליה אף להתמודד עם ממצאים שונים, שגם עליהם נשים את ליבנו בבואנו ללמוד שיטה זו.

המקרא:

המקור הראשון לזמן יציאת  מצרים הוא כמובן  המקרא. אך למרות הסיפור המפורט המתואר במקרא, ישנם דברים החסרים בתיאור המקרא. למשל, שמו של מלך מצרים, פרעה, היה משותף לכל מלכי מצרים, ובמקרא לא מוזכר שמו הפרטי. על החוקרים היה להשלים את הפרטים החסרים בתיאורי המקרא, אם על ידי מציאת אזכורים בדרך אגב של פרטים אלו, אם על ידי השלמת הפרטים על ידי ממצאים ארכיאולוגיים. במקרה של סתירה בין הארכיאולוגיה למקרא, העדיפו רוב החוקרים את הממצא הארכיאולוגי[4].

החוקרים מצאו  רמז על פרעה של זמן השעבוד במצרים בספר שמות פרק א' פסוק י"א:

"וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס"

 

שמות אלה של הערים שבנו בני ישראל, פיתום ורעמסס, היא אחת ההוכחות המביאות את החוקרים למסקנה שפרעה של תקופת השעבוד היה רעמסס השני, שמלך בין השנים 1279-1212 או 1290-1224 לפנה"ס, והוא ציוה את בני ישראל לבנות את העיר רעמסס על שמו. רעמסס ידוע כמלך שבנה הרבה בניינים בזמן הארוך של שלטונו במצרים[5].

הסיבה העיקרית לזיהויו של רעמסס השני דווקא, כפרעה של תקופת השעבוד, היא מכיוון שאנו מחפשים פרעה שמלך שנים רבות. זאת מכיוון שמשה ברח ממצרים, לאחר שהרג את האיש המצרי, כאשר היה (נער) צעיר. כמו שכתוב:

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמות ב', י"א).

 

 ואילו כאשר חזר משה ומוציא את בני ישראל ממצרים, היה כבר בן שמונים שנה, שנאמר:

"ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה (שמות ז', ז').

 

            והסיבה לחזרתו של משה למצרים לאחר שנים רבות כל כך, מסבירה את הסיבה לאי חזרתו של משה למצרים, עד עתה:

"ויאמר ה' אל משה במדיין: לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד', י"ט).

 

וכבר רש"י (על אתר), מסביר את המובן מאליו. מיהם האנשים המבקשים את נפשו? זהו כמובן פרעה!

אם כך, בהנחה שמשה עזב את מצרים בערך בגיל 20, הוא נעדר ממצרים כ - 60 שנים, ובכל אותה העת מלך מצרים עדיין לא מת. אם כן, עלינו לחפש מלך שמלך על מצרים למעלה מ - 60 שנה. רעמסס השני מלך 66 או 67 שנים, ולכן הוא מתאים ביותר להיות פרעה של תקופת השעבוד, ויציאת מצרים אירעה בימי המלך שמלך אחריו.

הפער ההתיישבותי:

נלסון גליק[6] , שהיה הארכיאולוג הראשון שפיתח את השיטה של הסקרים הארכיאולוגיים בארץ ישראל, חפר בעבר הירדן המזרחי, ומצא שם פער התיישבותי. כלומר, הוא לא מצא ישובים שהיו שם בסוף תקופת הברונזה התיכונה 2א, כלומר עד סוף המאה ה - 14 או ראשית המאה ה - 13 לפני הספירה. הוא ייחס ממצא זה, למסע העונשין של כדרלעומר, המתואר בבראשית פרק י"ד, שזרע הרס בעבר הירדן המזרחי בלבד, ולא בעבר הירדן המערבי. בכל מקרה, ממצא זה מפריך לכאורה את האפשרות שבני ישראל, בהנהגתו של משה רבינו, כבשו את עבר הירדן המזרחי, ובמיוחד את אדום ומואב שבחלקו הדרומי, כמתואר בספר במדבר פרקים כ' - כ"א, ובספר דברים פרקים ב' - ג'. אפשרות זו אינה הגיונית, משום שכאמור לא היו שם אז ישובים אדומיים ומואביים.

גם ההתיישבות של שבטי גד, ראובן וחצי המנשה, המתוארת בספר במדבר פרק כ', אינה נראית הגיונית, אלא אם נאמר שתאריך יציאת מצרים היה לכל המוקדם בתחילת המאה ה - 13 לפנה"ס. באופן נקודתי, העיר חשבון לא היתה מאוכלסת עד שנת 1200 - 1250 לפנה"ס, מה שממקם את יציאת מצרים כ - 40 שנה לפני כן, בראשית או לכל המאוחר באמצע המאה ה - 13 לפנה"ס.

לדעת גליק, שבעת עממי כנען הגיעו לכנען והשמידו את התושבים הקדומים[7], ואחר כך הגיעו בני ישראל וגירשו אותם מארץ כנען[8].

 

 

סימני שריפה:

הוכחה נוספת לשיטה זו היא[9] שערים מסויימות שמוזכרות בספר יהושע, כערים שיהושע כבש, נתגלו בהן סימני שריפה המתוארכים למאה ה - 13 לפנה"ס. מדובר בלכיש, בית אל ודביר[10].

באופן כללי ניתן לומר שהחוקרים מתארכים את זמן כניסת בני ישראל לארץ ישראל, במקביל למעבר שבין תקופת הברונזה, שהם קוראים לה התקופה הכנענית, לבין תקופת הברזל, שהם קוראים לה התקופה הישראלית. כאשר הם מחפשים את סימני ההרס של ערי תקופת הברונזה המאוחרת, כדי לייחס אותם לכיבוש הארץ על ידי בני ישראל[11], אך לא מוצאים אותם, ודבר זה מביא אותם למסקנה שתהליך הכניסה לארץ לא אירע ביום אחד, או תוך תקופה קצרה, אלא במהלך של כ - 100 שנה. ממצאים שונים מבססים לדעתם את הטענה שבאותה תקופה, במקומות שונים בארץ, החל סוג חדש של התיישבות, כאשר אנשי התקופה הישראלית (תקופת הברזל) יושבים בערי פרזות, בבתים צנועים עם קירות דקים, והשתמשו בבורות מים ביתיים ובאסמי תבואה בבתים. ניכרת החלפה דרסטית של האוכלוסייה בין תקופת הברונזה (הכנענית) לבין תקופת הברזל (הישראלית).

החוקרים האוחזים בשיטה זו מבטלים את חשיבותו ואמינותו של ספר יהושע. החוקרים טוענים כי בספר יהושע יש "גלוריפיקציה" (האדרה) של מה שאירע באמת, ואילו ספר שופטים, ובעיקר פרק א' בספר שופטים, הוא המייצג את שקרה באמת. ספר שופטים לפי טענתם מביא לידי ביטוי מציאות של שבטים שונים, שלא כולם חלק מ - 12 השבטים[12] המוכרים לנו, שנכנסים אט אט לארץ כנען, כובשים אותה ומתנחלים בה, בעיקר באיזורים לא מיושבים. בספר שופטים כל  שבט דואג לעצמו, ללא כל מלך המאחד את כולם, כפי שמתואר בספר יהושע, שלדעתם הוא פיקציה[13].

ההיקסוס:

ההיקסוס היו עם אסיאתי ממוצא שמי שהשתלט על מצרים בסוף המאה ה - 18 או בתחילת המאה ה - 17 לפנה"ס, ושלט במצרים יותר ממאה שנים, וגורשו ממצרים בתום שלטונם על ידי המצרים עצמם. הם כונו גם "המלכים הרועים", מכיוון שהגיעו (כנראה) מאיזור "הסהר הפורה". הם היו, כפי שכתבנו, ממוצא שמי, כמו העברים, ולכן ככל הנראה יצרו איתם קשר. תקופת שלטון ההיקסוס מקבילה לתקופת האבות, וכך אפשר להסביר באופן הגיוני את עלייתו המהירה לשלטון של יוסף, היישר מבור הכלא לתפקיד משנה למלך, וכן את קבלת הפנים המלכותית שזכו לה יעקב ומשפחתו, כשהגיעו למצרים. ברור ששליטים ממוצא שמי יעדיפו אנשים ממוצא שמי, שיהיו מקורבים למלכות. לעומת זאת, המצרים היו מאד גזענים, ולא הסכימו אפילו לאכול לחם עם היהודים (העברים), ובוודאי שלא לקדם אותם לתפקיד כל כך בכיר. כך אפשר להבין את הדגשתו של הכתוב בבראשית פרק ל"ט פסוק א' :"ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי". פוטיפר היה כנראה מצרי, שלא כמו רוב השרים ולא כמו המלך, שהיה מבני ההיקסוס.

כך גם אפשר להסביר את הפסוק "ויקם[14] מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף[15] ", (שמות א', ח'): ניתן להניח שמדובר בגירוש ההיקסוס ע"י המצרים, שבעקבותיו נושלו מתפקידיהם כל מקורביהם של ההיקסוס, כולל בני ישראל, שהפכו לעבדים, כ"נקמה" של המצרים במשעבדים שלהם.

אם נתייחס לכתוב בשמות י"ב, מ' - מ"א, "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה", כפשוטו[16], אזי נגיע משנת 1720 לפנה"ס (התאריך המוקדם ביותר לתחילת שלטון ההיקסוס במצרים) עד שנת 1290 לפנה"ס, שהיא לדעת החוקרים זמנה המשוער של יציאת מצרים.

אי איזכורה של מצרים בספרי יהושע ושופטים:

הוכחה נוספת לאיחורה של יציאת מצרים, מביאים החוקרים מהעובדה שהמקרא כמעט ואינו מזכיר את מצרים בספרי יהושע ושופטים. ידוע לנו ממקורות חוץ - מקראיים שבמהלך המאה ה - 15 לפנה"ס מצרים הגבירה את השפעתה בארץ כנען ואף מסביב לה, מערבה לאיזור אסיה הקטנה ומזרחה עד נהר הפרת. רק במאה ה - 14 לפנה"ס נחלשה השפעתה של מצרים על ארץ כנען, הן בשל בעיות פנימיות והן בשל התגברות מחדש של כוחם של החיתים באסיה הקטנה. מסוף המאה ה - 14 עד אמצע המאה ה - 13 לפנה"ס היתה סדרת מלחמות בין המצרים לבין החיתים. רק לאחר מכן נחתם הסכם שלום בין החיתים למצרים, הסכם שכלל נישואים דיפלומטיים של רעמסס ה - 2 עם נסיכה חיתית. הסכם שלום זה אפשר לתקופתו של רעמסס השני להיות תקופה של שלום ושקט ללא תקדים בתולדות מצרים. דבר זה מוכיח, לדעת החוקרים את התיארוך המאוחר ליציאת מצרים, מכיוון שבמאה ה - 13 לפנה"ס לא היתה מלחמה בין מצרים לישראל, וגם לאחר מכן היתה תקופה ארוכה של כ - 200 שנה, שמצרים לא שלטה בארץ כנען (עד ימי שישק). לעומת זאת, אילו נאחז בשיטה המקדימה את יציאת מצרים למאה ה - 15 לפנה"ס, תהיה לנו קושיה חזקה: הרי בזמן זה היו מסעות מלחמה רבים של המצרים בארץ כנען, ואם כך - מדוע לא מוזכרים המצרים כלל (כמעט) בספרי יהושע ושופטים?! הרי לא יעלה על הדעת[17] שהמקרא לא יתייחס כלל למסעות המלחמה של סתי ורעמסס ה - 2 לארץ כנען!

התמודדות עם הקשיים בשיטה זו

 

המספרים המופיעים במקרא:

בפרק הבא העוסק בשיטתם של המקדימים את זמנה של יציאת מצרים, נסקור בהרחבה את הפסוקים במקרא המסייעים לשיטתם, והמקשים על שיטת המאחרים את זמן יציאת מצרים. כאן נזכיר רק את הפסוק בספר מלכים א' פרק ו' פסוק א: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על  ישראל וייבן הבית לה'." ולפי שיטה זו יש לכל היותר 300 שנה בין יציאת מצרים לבניין בית המקדש.

שיטה זו איננה מתייחסת למקרא כמקור מהימן, ובמיוחד איננה סומכת על המספרים המובאים במקרא. לדעת החוקרים האוחזים בשיטה זו, הרבה מאד ממספרי השנים המופיעים במקרא, אינם מדוייקים, אלא באים לסמן תקופות משוערות. למשל, לדעתם, תקופה של דור מסומלת על ידי המספר 40, למרות שלא תמיד המספר הזה הוא מדוייק. ולכן המספר 480 שנה מיציאת מצרים עד בניין בית המקדש, בעצם מסמל 12 דורות. אם מתרגמים את המספר הזה ל"שנים רגילות", על פי חישוב של 25 שנה לדור, מגיעים ל - 300 שנה בלבד בין יציאת מצרים לבניין בית המקדש, דבר המחזק את השיטה המאחרת את זמנה של יציאת מצרים.

ההסבר של 12 הדורות עדיין דורש השוואה למקורות אחרים במקרא. בסוף מגילת רות (פרק ד' פסוקים יח - כב) מובאת מגילת יוחסין של דוד המלך, על פי רשימה זו, רק 6 דורות מבדילים בין נחשון בן עמינדב שהיה בין היוצאים ממצרים, לבין שלמה בן דוד שבנה את בית המקדש. לעומת זאת, יש 15 דורות בין אהרן הכהן (שהיה גם הוא בין היוצאים ממצרים) לבין עזריה שכיהן במקדש שלמה (דברי הימים א' פרק ה' פסוקים כט - לו), ובדברי הימים א' פרק ו' (פסוקים יח - כח) ישנם 19 דורות בין קורח (מיוצאי מצרים) לבין הימן המשורר שהיה בימי דוד ושלמה. את הרשימה הקצרה ניתן לומר שקיצרו, אך את הרשימה הארוכה לא ניתן לומר שהאריכו, ולכן עובדה זו מסייעת דווקא למספר הגבוה של השנים בין יציאת מצרים לבניין בית המקדש, ולמקדימים את יציאת מצרים.

מספרים נוספים המוזכרים בספר שופטים, כמו למשל דבריו של יפתח למלך בני עמון, שנזכיר להלן, וכן תקופות השעבוד והשקט של כל השופטים, מוסברים כהגזמה או עיגול של מספר (דברי יפתח), או כחופפים האחד את השני (תקופות השעבוד והשקט של השופטים).

כתובת מרנפתח:

ממצא ארכיאולוגי עימו צריכה שיטה זו להתמודד הוא כתובת מרנפתח. זוהי סטלה (מצבת אבן) שנכתבה על ידי פרעה מרנפתח, יורשו וממשיכו של רעמסס ה - 2, בה הוא מהלל ומשבח את נצחונותיו הרבים במלחמות נגד עמים רבים, ובתוך הרשימה הארוכה של העמים, שלטענתו ניצח, נמצאת האזכרה הראשונה של השם "ישראל" בכתובות עתיקות: "ישראל אבד, אין לו זרע"[18]. בהתעלם מהאמת (או השקר) ההסטורית של קביעה זו, ברור שעם ישראל כבר היה צריך להיות מבוסס בארץ ישראל, כדי להיות מוזכר ברשימה זו, כלומר זה היה צריך להיות לאחר סיום כיבושה של הארץ. תקופת פרעה מרנפתח, מתוארכת לשנת 1209 או 1212 לפנה"ס. לפי ממצא זה, ברור שהכניסה לארץ חייבת להיות לפני תאריך זה, ויציאת מצרים אמורה להיות מתוארכת 40 שנה קודם לכן. לפי תיארוך זה, חייבים להסביר שפרעה מרנפתח נלחם בבני ישראל לכל היותר כ - 50 שנה לאחר שנכנסו לארץ. ולפי זה יציאת מצרים היתה בסביבות שנת 1290 לפנה"ס, ולאחר שהות של 40 שנה במדבר, נכנסו בני ישראל לארץ בסביבות שנת 1250 לפנה"ס [19].

מכתבי אל עמארנה:

האוחזים בשיטה זו אינם מתייחסים כלל למכתבי אל עמארנה (ראה להלן עמוד 19 ) , מכיוון שלשיטתם מכתבי אל עמארנה נכתבו כ - 200 שנה לפני יציאת מצרים, ואינם קשורים כלל לענייננו. יש לציין כי לדעתם מעמד זה של "חבירו", המוכר מתוך תעודות קדומות אחרות, הוא מעמד או עם של נודדים חסרי נחלה, בעלי מוצא אתני מסויים, שיתכן ועם ישראל היה קשור אליו בראשית ימיו, אך לפי גישה זו, אין כל קשר בין ה"חבירו" המוזכרים במכתבי אל עמארנה לבני ישראל שנכנסו לארץ ישראל בימי יהושע בן נון.

 

השיטה המקדימה

השיטה שאנו מציגים כאן, מבוססת על שיעורים ששמענו מפי ד"ר יואל אליצור, בשם אביו פרופ' יהודה אליצור ז"ל. שיטה זו הוצגה גם על ידי חוקרי מקרא אחרים, ובראשם בימסון[20] וגרסטנג[21].

המקרא:

על פי שיטה זו, מתוארכת יציאת מצרים לשנת 1450 לפנה"ס, כאשר הבסיס לכל החישובים הוא המקרא, והמקור הראשון והעיקרי הוא הפסוק בספר מלכים א' פרק ו' פסוק א:

 "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על  ישראל וייבן הבית לה'."

 

            כלומר עלינו "להשאיר" 480 שנה בין יציאת מצרים לבניין בית המקדש הראשון. תאריך בניין הבית הראשון ידוע לנו כשנה הרביעית למלוך שלמה, כאשר שלמה עלה לכתר המלוכה בשנת 961 לפנה"ס[22] , כך שהשנה הרביעית למלכו היא שנת 957 לפנה"ס. לפי חישוב זה, יציאת מצרים שהיתה 480 שנה קודם לכן היתה בשנת 1437 לפנה"ס[23].

התייחסות נוספת במקרא לזמן שעבר מהכניסה לארץ, נמצאת בספר שופטים פרק י"א פסוק כ"ו, בדברי יפתח למלך בני עמון, שטען שעם ישראל לקח את כל עריהם בצאתו ממצרים:

בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה, ובכל הערים  אשר  על ידי ארנון, שלוש מאות, שנה, ומדוע לא הצלתם בעת ההיא.

 

מפסוק זה, המשיח לפי תומו, אנו למדים שעברו כשלוש מאות שנה מהכניסה לארץ, עד ימיו של השופט יפתח, שהיה ככל הנראה בשליש האחרון של תקופת השופטים. אם נוסיף לשלוש מאות השנים האלה עוד 40 שנה שהיו בני ישראל במדבר, כ - 100 שנה עד תום תקופת השופטים, ועוד 40 שנה של מלכות דוד -  מגיעים שוב, פחות או יותר, לאותו תיארוך של יציאת מצרים, בסביבות 1440 לפנה"ס.

הוכחה נוספת מן המקרא, לתיארוך המוקדם של יציאת מצרים, היא מאורכה של תקופת השופטים. כאשר אנו מחברים את השנים שבהם שפטו השופטים, המורכבות משנות השעבוד למלך הזר ומשנות השקט שלאחריהן, נגיע לסך של 399 שנים לפחות[24]. אם נוסיף לכך עוד 40 שנה במדבר, כ - 50 שנה מחיי יהושע[25] כ - 30 שנה של שמואל, ו - 40 שנה של מלכות דוד, ובהנחה שחלק משנות השופטים חופפות אלו את אלו[26], נגיע לתיארוך של יציאת מצרים במחצית השנייה של המאה ה - 15 לפנה"ס.

פרעה של תקופת השעבוד:

כמובן שעכשיו עלינו לחפש מלך אחר של מצרים, שמלך כ - 60 שנה, סמוך לפני זמן יציאת מצרים, כפי שהסברנו לעיל (עמוד 6). בתקופה שאנו עוסקים בה כאפשרית ליציאת מצרים, לפי מגוון הדעות (אמצע המאה ה - 15 עד אמצע המאה ה - 13 לפנה"ס), ישנם רק שני מלכים, שמלכו שנים כה רבות. אחד מהם הוא רעמסס ה - 2, שהזכרנו לעיל שמלך במאה ה - 13, ואילו במאה ה - 15 בולט המלך תחותמס ה - 3 שמלך כ - 60 שנה, בין השנים 1504 – 1450 לפנה"ס, וערך מסעות מלחמה וכיבוש רבים, ביניהם 16 לארץ כנען לבדה. הוא כבש, בין היתר גם את מגידו ואת יפו. אין ספק, אפוא, לדעת החוקרים המקדימים את זמנה של יציאת מצרים, שתחותמס ה - 3 הוא פרעה של תקופת השעבוד,  ואם כך, בני ישראל יצאו ממצרים בימי בנו, אמנחותפ ה - 2.

ההיקסוס:

כבר לעיל (עמוד 9) הזכרנו את נוכחותם של ההיקסוס בארץ מצרים. על פי שיטה זו, ניתן להסביר את לוח הזמנים (המשוער) כך:

1660 לפנה"ס - בני ישראל מגיעים למצרים.

1570 לפנה"ס - גירוש ההיקסוס .

1450 לפנה"ס - יציאת מצרים.

 

על פי לוח הזמנים הנ"ל, נראה שהיו לבני ישראל קרוב למאה שנה של רווחה במצרים, ועוד קרוב למאה שנה של שעבוד, כפי שמובן מן התיאור במקרא.

יריחו:

יריחו היתה העיר הראשונה אותה כבשו בני ישראל לאחר כניסתם לארץ. מיקומה של יריחו אינו מוטל בספק, ולכן יריחו נחפרה כבר בין השנים 1907 - 1911 על ידי משלחת גרמנית, ובשנות ה - 20 של המאה ה – 20, על ידי ג'ון גרסטנג, שחישב ומצא, על פי תיארוך הכלים והשכבות באתר, שהעיר נחרבה בסביבות שנת 1400 לפנה"ס. חישוב זה מתאים במדוייק לתיארוך של יציאת מצרים לשנת 1440 לפנה"ס, 40 שנה לפני הכניסה לארץ, לאחר שנות הנדודים במדבר.

גרסטנג מצא ביריחו חומה גדולה, ותיארך אותה לתקופת הברונזה המאוחרת. החומה הזו חרבה בשריפה. טענתו שהעיר נחרבה ברעידת אדמה ונשרפה באש, מקבילה באופן ברור למקרא. מכיוון שהיו חוקרים רבים שתקפו את טענותיו, הוא הזמין את הארכיאולוגית קתלין קניון, שתחפור באתר, ותאשר את מסקנותיו של גרסטנג. היא חפרה, וסתרה את כל מסקנותיו. לדעתה, החומה היא מתקופת הברונזה הקדומה, ותאריך השריפה הוא בסביבות שנת 1550 לפנה"ס, בתקופת הברונזה התיכונה 2. לדעתה, בתקופה שבני ישראל נכנסו לארץ לא הייתה ליריחו חומה כלל, או שהייתה חומה עשוייה לבנים צרופות, שנסחפה[27].

חצור:

חצור היתה "ראש כל הממלכות האלה"[28], כלומר מעין עיר הבירה של כנען. ואכן, יבין מלך חצור נקרא גם "יבין מלך כנען"[29]. המקרא מדגיש שיהושע ובני ישראל העלו את חצור באש[30], אך בספר שופטים פרק ד' מסופר שברק נלחם במלך חצור. כיצד יתכן הדבר? החוקרים מסבירים שמדובר בשתי גרסאות של אותה מלחמה נגד חצור, והם מעדיפים כמובן את גרסתו של ספר שופטים. אך ניתן להסביר בצורה פשוטה[31], שחצור אכן היתה כבר שרופה וחרבה מימי יהושע, ויבין מלך חצור נקרא כך על שם העבר, ואילו הוא עצמו "יושב בחרושת הגויים[32]", שליד יקנעם (צומת העמקים) של ימינו.

בחפירות הראשוניות שנערכו בחצור על ידי גרסטנג, נמצאה שכבה שרופה שתוארכה לשנת 1400 לפנה"ס, שהוא התאריך של הכניסה לארץ לפי שיטה זו, כפי שהסברנו לעיל. גם יגאל ידין שחפר בחצור, אימת את גרסת ספר יהושע. לעומתו, יוחנן אהרוני אומר שהשכבה השרופה היא מתקופה שונה, ולכן הוא מאמץ את גרסת ספר שופטים. ייבין טען[33], ששריפת חצור על פי הממצא הארכיאולוגי, אירעה בערך בשנת 1255 לפנה"ס. אהרוני התנגד לקביעה זו, ואמר שאי אפשר להגיע לקביעה כל כך מדוייקת, רק על פי הממצאים הארכיאולוגיים, ועל פי הקדרות שנמצאו במקום.

בחצור נמצאו גם הרבה פסילים חסרי ראש, שכאשר השלימו את החפירה, גילו את ראשיהם מונחים לרגליהם. דבר זה מוכיח, שמי שכבש את חצור באותה עת, התנגד התנגדות נחרצת לעבודת אלילים, שהיתה נהוגה שם, וניפץ את כל הפסילים. ממצא זה מתאים בהחלט באופיו לציוויי התורה על השמדת כל האלילים בארץ כנען, ולכן ממצא זה מחזק את הזיהוי של שכבה זו, כעיר שאותה כבשו יהושע בן נון ובני ישראל בכניסתם לארץ.

כתובת מרנפתח:

כפי שהזכרנו לעיל (עמוד 12), המאחרים את יציאת מצרים מתקשים להסביר איך כתובת מרנפתח נכתבה מספר שנים כה מועט לאחר כניסת בני ישראל לארץ כנען, בעוד שלפי הכתובת נראה שעם ישראל כבר מבוסס בארצו מספיק זמן, כדי שמרנפתח יוכל להתגאות בנצחונו עליהם ובהשמדתם. אבל לפי השיטה המקדימה את יציאת מצרים, יש למעלה מ - 200 שנה בין כניסת בני ישראל לארץ, לבין כתיבת כתובת מרנפתח, דבר המאפשר לבני ישראל להתבסס בארץ, לפני השמדתם לכאורה, על ידי פרעה מרנפתח.

מכתבי אל עמארנה:

תל אל-עמארנה הוא שמו של המקום שבו היתה העיר אחתאתון, שהיתה עיר הבירה של מצרים לתקופה קצרה של 15 עד 20 שנה במחצית הראשונה של המאה ה - 14 לפני הספירה. המלך אמנחתפ ה – 4, החליט לשנות את האמונה שרווחה אז במצרים באל אמון, ופיטר את כל הכוהנים של האל אמון. הוא החליט לעבוד במקומו את האל אתון (גלגל החמה). הוא שינה את שמו לאחנאתון, והעביר את עיר הבירה מנא אמון לאחתאתון (שנמצאת במקום הנקרא כיום תל אל עמארנה). העיר אחתאתון נמצאת בגבול שבין מצרים העליונה למצרים התחתונה. הוא העביר ביחד איתו את הארכיון המלכותי. לאחר מותו של אחנאתון, העביר יורשו, תות ענח אתון, את האמונה בחזרה לאל אמון, (ושינה את שמו לתות ענח אמון) ואת עיר הבירה בחזרה לנא אמון.

כאשר נמצאה העיר אחת אתון בתל אל עמארנה, לפני כמאה ועשר שנה, נתגלה הארכיון המלכותי, של אחנאתון וקודמיו, וביניהם תחותימס השלישי, ונתגלו כ - 300 מכתבים, רובם מכתבים שכתבו מלכי כנען למלך מצרים, ואת תגובותיו של מלך מצרים לחלק מהמכתבים. מכתבים אלה נקראים מכתבי אל עמארנה.

ממכתבים אלה אפשר ללמוד דברים רבים, בתחומים שונים, אך אנו נתמקד בתחום ההסטורי.

במכתבי אל עמארנה כותבים מלכי הערים אל מלך מצרים. בחלק מהמכתבים מבקשים מלכי ערי כנען ממלך מצרים, שיציל אותם מאנשים שבאים ומנסים לכבוש את עריהם. האנשים האלה מכונים "חבירו" או "עפירו"[34]. המלכים גם מתלוננים על לביה מלך שכם, שלטענתם משתף פעולה עם האוייב. לביה מלך שכם עצמו משיב תשובה למלך מצרים, ומתגונן מפני מתקיפיו, ומכחיש את הטענות נגדו. בסופו של דבר הוא נהרג.

הדמיון בין ה"עפירו" / "חבירו" ל"עברים", בולט לעין. החוקרים המקדימים את יציאת מצרים מזהים את ה"עפירו" / "חבירו" עם בני ישראל העברים, הנכנסים לארץ, ומאיימים על מלכי כנען. גם שיתוף הפעולה של מלך שכם מתאים לשיטה זו. זאת מכיוון שעל פי המתואר בספר יהושע (פרק ח', פסוק ל') , בין מלחמת העי למלחמת מלכי הדרום, לוקח יהושע את העם ל"פסק זמן רוחני", ובונה מזבח בשכם, ומקיים את מעמד הברכה והקללה. ולכאורה לא מובן כיצד באמצע כיבוש הארץ, כאשר הארץ עדיין אינה כולה בידיו, יכול יהושע להסתובב בחופשיות כזו, להיכנס לשכם, לקיים את הטקס, ולצאת משם ללא כל פגע?!

אלא שצריך להסביר, שמלך שכם היה בעל בריתם של בני ישראל, עוד מאז המתואר בספר בראשית פרק ל"ד, ששמעון ולוי בני יעקב כבשו את שכם. ונראה שמאז היתה לבני ישראל אחיזה בשכם[35]. עובדה זו עולה בקנה אחד עם מה שתיארנו מתוך מכתבי אל עמארנה, שמלך שכם שיתף פעולה עם ה"עפירו" / "חבירו" - הם בני ישראל.

אפשרות אחרת, היא להסביר שה"חבירו" הם הגבעונים, שהיו מבני החוי[36], בדיוק כמו בני שכם[37], ששיתפו איתם פעולה.

התאריך הזה של מכתבי אל עמארנה[38] מתאים לתיארוך של יציאת מצרים באמצע המאה ה - 15 לפנה"ס, מכיוון שכפי שכתבנו לעיל, בני ישראל יצאו ממצרים בימיו של אמנחותפ ה - 2, מספר שנים לא רב לפני אחנאתון (הוא אמנחותפ ה - 4)[39].

 

התמודדות עם הקשיים בשיטה זו

 

אי אזכורה של מצרים בספרי יהושע ושופטים:

לכאורה קשה, איך יתכן שמצרים לא מוזכרת כמעט בספרים יהושע ושופטים? הרי באותה תקופה, על פי התיארוך המקדים את יציאת מצרים, מלך במצרים בין היתר רעמסס ה - 2, שבתקופתו שלטו המצרים גם בארץ ישראל. ניתן להסביר שהמקרא נוקט בשיטה של העלמת פרטים שאינם חשובים לסיפור המקראי[40], ולדברים הנלמדים ממנו לדורות. מצרים מוזכרת בכל זאת בספר שופטים פרק י' פסוק י"א.

הפער ההתיישבותי:

            בתקופת הברונזה המאוחרת היתה ירידה משמעותית במספר היישובים, לעומת תקופת הברונזה התיכונה 2. רוב הערים חרבו בצורה עזה. לגבי השאלה מי החריב את הערים האלה, הדעה הקלאסית היא שמדובר בגירוש ההיקסוס, שהיה משולב בהרס גדול באיזור.

            אך ניתן לומר, שתקופת הברונזה המאוחרת והתקופה הישראלית לא התחילו בכל המקומות באותו הזמן. היישובים הישראליים היו באותה תקופה באיזור ההר והמדבר, ואילו איזורי העמקים נשארו בשליטה כנענית[41]. וכך גם אפשר להסביר את אי הזכרתה של מצרים בספרי המקרא, שמי שפלש לארץ, התעסק בעיקר עם איזורי העמקים, ולא עם בני ישראל שישבו באיזורי ההר והמדבר, כך שפלישותיהם של המצרים, כמעט ולא עניינו את בני ישראל, ולכן לא הוזכרו במקרא.

            הכנענים שבאיזור ההר, פינו את מקומם לבני ישראל בשלב מוקדם, ואילו הכנענים שבאיזורי העמקים - כבודם ירד במקצת, אך עדיין חיו בעושר, והיו בקשר עם מצרים. באותו הזמן, בני ישראל התבססו בהר, ולכן העובדה שלא מצאו באיזורי ההר ערים מתקופת הברונזה המאוחרת, אינה מעידה על פער התיישבותי באיזור זה, אלא על  העובדה שבהר התחילה כבר התקופה הישראלית, כאשר בעמק עדיין הייתה התקופה הכנענית.

            הסבר זה מוכח מן העובדה שנמצאו גם מקומות עם מכלולים משותפים, כלומר ערים בהם מצאו באותה שכבה ממצאים גם מהתקופה הכנענית וגם מהתקופה הישראלית. בימסון[42] מסביר את המכלולים המשותפים, ובפרט את הממצאים האליליים - כנעניים שנמצאו בערים ישראליות, על פי האמור במקרא, שבני ישראל חטאו, התערבו בכנענים ולמדו ממעשיהם. בימסון גם טוען שבני ישראל כבשו את הארץ בתום תקופת הברונזה התיכונה, אותה הוא מתארך לאמצע המאה ה - 15 לפנה"ס, ובתקופת הברונזה המאוחרת, בני ישראל כבר היו בארץ. ולכן את ההרס בערי תקופת הברונזה התיכונה, הוא מייחס לכיבוש הארץ, ולא לגירוש ההיקסוס.

 

סיכום

יציאת מצרים היא אחת מאבני היסוד של ההסטוריה והדת של עם ישראל, ובעקבותיה של העולם כולו. כיוון שכך, עניינה יציאת מצרים, חוקרים מעם ישראל ומאומות העולם גם יחד. בעבודה זו סיכמנו את מגוון הדעות בקשר לזמנה המדוייק של יציאת מצרים, והתמקדנו בעיקר בשתי הדעות המרכזיות בנושא:

I.                        הדעה המאחרת את זמנה של יציאת מצרים לשנת 1250 לפנה"ס, היא הדעה הרווחת בין חוקרי המקרא. דעה זו מתבססת בעיקר על ממצאים ארכיאולוגיים, ולא מתייחסת לסיפורי המקרא כאל סיפורים המדייקים בפרטיהם.

II.                        הדעה המקדימה את זמן יציאת מצרים לשנת 1450 לפנה"ס, מתבססת בעיקר על האמור במקרא, כאשר היא מתמודדת באופן מוצלח עם כל הממצאים הארכיאולוגיים הידועים, ואף מוסיפה ממצאים שאינם מוזכרים על ידי החוקרים האוחזים בשיטה השנייה, למשל חשיבותם של מכתבי אל עמארנה בהוכחת זמן כניסתם של בני ישראל לארץ כנען.

לא העמקנו בעבודה זו בשתי שיטות קיצוניות, היוצאות מן הכלל, בקשר לתיארוכה של יציאת מצרים, והן שיטתם של וליקובסקי וסיעתו, המשנים לחלוטין את הכרונולוגיה המקובלת של ההסטוריה המצרית, ובעקבות כך מקדימים מאד את זמן יציאת מצרים. שיטה שנייה היא שיטתם של הניהילסטים (הכופרים בכל) בני זמננו, הטוענים שאין בכלל סיבה לשער את זמנה של יציאת מצרים, מכיוון שהיא כלל לא אירעה כאירוע הסטורי ממש. לדעתם גם הכניסה לארץ, לא היתה, אירע תהליך סוציאלי, בו קבוצה מסויימת של עמי כנען עלתה לשלטון, ולאחר מכן המציאה לעצמה הסטוריה משלה.

למדנו מעבודה זו, שעל כל עובדה שנראית בלתי מעורערת יש מערערים, ועל כל ערעור תמיד אפשר למצוא תשובה.

יהי רצון שיתקיים בנו הפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

 

ביבליוגרפיה

 

Aharoni,,Y. "Problems of the Israelite Conquest in the Light of Archaeological Discoveries," Antiquity and Survival, Vol. 2 (1957).

Albright,W.F., “The Biblical Period from Abraham to Ezra”. New York: Harper Torchbooks, 1963.

Bimson, John J. “Redating the Exodus and Conquest”. Sheffield: Almond Press, 1981.

Bright, John, “Early Israel in Recent History Writing”. London: SCM Press, 1956.

Garstang John, “Joshua Judges”.Constable & Co. LTD. London 1931

Kenyon, K.M. “Excavations at Jericho” Vol. 3. Br. School of Archeology Jerusalem. London 1981.

Velikovsky, Immanuel. 1950. “Worlds in Collision”. New York:Dell Publishing.

Velikovsky, Immanuel. 1952. “Ages in Chaos”. Garden City: Doubleday.

Wood, Bryant, Biblical Archaeology Review(1990, 16(2), 44-58)

Yeivin, S. “The Israelite Conquest of Canaan”. Istanbul:Nederlands Historisch-Archaeologisch Instituut in HetNabije Oosten. 1971.

Ancient Near Eastern Texts Relating to the Old Testament. 1969.(ANET) ed. by James Pritchard. Princeton: Princeton University Press.

אהרוני, יוחנן "ארץ ישראל בתקופת המקרא". ירושלים תשמ"ח.

גליק, נלסון. "מעבר לירדן" הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תש"ך.