ערוך השלחן יומי – אורח חיים

הלכות קריאת שמע

סימן נ״ח

Thursday, May 15^th 2025

יג אמנם באמת אין זה שאלה כלל, ודיני התורה לא ישתנו לעולם, כלומר לראות לפי מנהג המקום. והדברים התלוים ביום ובלילה צוותה לנו התורה שכל אחד במקום שהוא כשאצלו יום – ינהוג דיני יום אף שבמקום אחר הוי לילה, וכשאצלו לילה – ינהוג דיני לילה אף שבמקום אחר עדיין יום. ועל זה נאמר: ״שבת היא לה׳ בכל משבתיכם״. כלומר: תקבלו השבת בכל מקום שאתם יושבים, שכשבמקומכם יום הששי הגיע הלילה – אצליכם שבת, אף שבמקום אחר עדיין הוא יום ששי. ולהיפך: בשבת בערב כשהוא לילה – אצליכם חול, אף שבמקום אחר עדיין הוא שבת. וכן גבי קריאת שמע, שהתורה אמרה ״ובשכבך ובקומך״ – אינו תלוי בכל אדם מתי שישכב ומתי שיקום, אלא זמן שכיבה לרוב העולם וזמן קימה לרוב העולם. ושיערו חכמינו ז״ל שבזמן הנץ רוב העולם קמים ממיטתם, ויש שקמים מעמוד השחר, ובני מלכים ישנים עד שלוש שעות שהוא רביעית היום. ואין משגיחים על מה שיש כמה ערים שבנץ החמה עדיין כולן ישנים וכיוצא בזה. ולפי זה הוי כאילו התורה אמרה שבנץ החמה תקרא קריאת שמע, ועד רביע היום הוה זמן קריאת שמע. ואז ממילא דבכל מקום ומקום לפי מה שעומד בכדור הארץ, כששם תנץ החמה הוה זמן קריאת שמע. וכששם יעבור רביע היום עברה זמן קריאת שמע, כמו בשבת. ולא משגחינן אם שם כבר עמדו או עדיין ישנים, דלא לפי מנהג בני אדם ניתנה התורה אלא גזירה היא: כך וכך תעשה ביום ובלילה. וממילא שכל אחד מתי שהוא אצלו יום – הוה מצות היום עליו, ובלילה – מצות הלילה עליו.

יד יש מי שאומר דרביע היום חשבינן מעמוד השחר (מגן אברהם סעיף קטן א׳). ולפי זה במדינתינו בקיץ יעבור זמן קריאת שמע אחר חצי שעה השביעית, מפני שאצלינו בקיץ מעלות השחר עד הנץ הוי זמן ארוך. אך כבר האריכו גדולי הדור לדחות דבר זה, והביאו ראיות ברורות דחשבינן מהנץ (הגר״א בסימן תנ״ט, והגרש״ז בסידורו). וכן כתב הלבוש לקמן סימן רל״ג, וכן אנו תופסין עיקר לדינא. וכן נדפס זמן קריאת שמע בהלוחות לפי חשבון נץ החמה, והלואי שנעמוד לפי חשבון זה. ובעוונותינו הרבים שנעשה כהיתר בהעברת זמן קריאת שמע, ובפרט בקיץ. ועל כל פנים כשיראה שיעבור הזמן – יקרא קריאת שמע אף בלא הברכות. אף שאין זה כתיקון חכמים לגמרי שתיקנוה דווקא עם הברכות, מכל מקום מן התורה יצא ידי חובתו. ואף שאין לו מזומנים עתה התפילין – יקרא בלא תפילין, דלא אמרו חכמינו ז״ל ״כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו״ (יד ב) אלא כשיש לו תפילין עתה, אבל לא שיעבור זמן קריאת שמע מפני זה. וכן כתבו כמה גדולים (לבוש ומעדני יום טוב, ועיין ט״ז). וכתבו שגם יקרא בברכותיה, עיין שם.

טו קריאת שמע היא מצות עשה מן התורה לקרותה פעמים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בערב. והרמב״ם מנאה במנין המצות, וזהו דעת רוב רבותינו. ואף הסוברים דקריאת שמע דרבנן, מודים גם כן שיש חיוב ומצות עשה מן התורה לקרות ״בשכבך ובקומך״. אלא דסבירא להו דמן התורה יוצאים גם בשארי פרשיות של תורה (תר״י בפרק שלישי, ושאגת אריה סימן א׳), ורבנן תיקנו לקרות שלוש פרשיות אלו. מיהו אנן קיימא לן דקריאת שמע ממש דאורייתא. ויש אומרים דרק פסוק ראשון הוא מן התורה (כסף משנה ומגן אברהם ריש סימן ס״ז). ויש אומרים דפרשה ראשונה היא מן התורה (שאגת אריה סימן ב׳). ויש אומרים דגם ״והיה אם שמע״ מן התורה (פרי חדש בריש סימן ס״ז). ומרש״י ריש ברכות משמע דרק פרשה ראשונה הוא מן התורה, אבל מתוספות ורא״ש שם משמע דכולן מן התורה, עיין שם. (ומכל מקום לענין ספק אם קרא – קורא כולן לכל הדעות. ויתבאר בסימן ס״ז בסייעתא דשמיא.)

טז ומדברי הרמב״ם ריש הלכות קריאת שמע נראה לי דסבירא ליה דכולן הוי מן התורה. שהרי מקודם כתב: מצות עשה לקרות קריאת שמע פעמים ביום. ואחר כך כתב: ומהו? קורא שלוש פרשיות אלו… ומקדימין לקרות פרשת ״שמע״, מפני שיש בה ייחוד השם ואהבתו ותלמודו, שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו. ואחריה ״והיה אם שמע״, מפני שיש בה ציווי על שאר כל המצות. ואחר כך פרשת ציצית, מפני שגם היא יש בה זכירת כל המצות… ושלוש פרשיות אלו על הסדר הזה – זו היא הנקראת ״קריאת שמע״. עד כאן לשונו. ולבד ששטחיות לשונו משמע שכולן מן התורה, עוד זאת: דאם נאמר דרק פרשה ראשונה הוי מן התורה, או רק פסוק ראשון, למה לו לומר טעם על הקדמת הראשון מן השני? לימא משום דראשונה הוי מדאורייתא. וגם על השניה שקודמת לציצית, לימא משום שהשלישית היא דרבנן. ועוד: דידוע דרכו בכל חיבורו הגדול, שמבאר מהו דאורייתא ומהו דרבנן. ואי הוה סבירא ליה דאין כולן מן התורה, הוה ליה לבאר שזו היא דאורייתא וזו היא דרבנן. אלא וודאי דסבירא ליה דכולן מן התורה. והא דרבינו הקדוש לא קרא רק שמע ישראל (יג ב) משום דעל פי דין היה פטור לגמרי. שהרי אפילו העוסק בצרכי רבים פטור, כמו שכתבתי בסימן ע, כל שכן רבינו הקדוש שהיה מלמד תורה להתלמידים, כמו שכתב רש״י שם. אלא דעם כל זה היה קורא פסוק ראשון, משום דאין בזה הפסק ללימוד התורה. וזה שבעמידה הוא רק פסוק ראשון, משום דבו צריך כוונה יתירא כמובן.

יז וזה שכתב רבינו הבית יוסף בסימן ס״ג סעיף ו: הקורא קריאת שמע – לא ירמוז בעיניו… בפרשה ראשונה שהיא עיקר קבלת מלכות שמים. עד כאן לשונו. – אין ראיה שהשאר הם דרבנן, דהא פירש הטעם משום שהיא עיקר קבלת מלכות שמים. כלומר: ובה מגונה זה, ולא בהשאר. ועוד: דבאמת הרמב״ם לא כתב פרשה ראשונה, עיין שם (כמו שכתב שם המגן אברהם סעיף קטן י׳). והרי מבואר שם דהאומנין קורין בראש האילן, ואינם צריכים לירד. ואי סלקא דעתך דיש פרשיות דרבנן, למה לא הקילו באומנים שלא יקראום, כמו שהקילו בברכת ״הטוב והמטיב״ בברכת המזון, כמו שכתבתי בסימן קצ״א? אלא וודאי דבקריאת שמע כולן מן התורה. אך זה יש לדחות, דכיון דרשאי לעסוק במלאכה בפרק שני – אין בזה ביטול מלאכה. ועוד ראיה: מדהצריכו חכמים לדקדק בהתיבות שבכל הפרשיות, כמו שכתבתי בסימן ס״א. ואי הוה דרבנן – לא הוה חשו לדקדק כל כך, כמו כל קריאת התורה שהוא מדרבנן ולא חשו כל כך כמו בקריאת שמע. ויותר תמוה לי: דאיך אפשר לומר שאין כולם מן התורה? דאם כן בריש פרק שני דתנן: למה קדמה שמע… – ואי רק ״שמע״ דאורייתא או פרשה ראשונה, מה צריך טעם לזה? וכמו שכתבתי על הרמב״ם, פשיטא שאותה שמן התורה צריך להקדימה. וכן למאן דסבירא ליה דשני פרשיות דאורייתא ולא פרשת ציצית, למה צריך טעם שם על הקדמת ״והיה אם שמע״ ל״ויאמר״? עיין שם. אלא וודאי שכולן מן התורה.

יח שנו חכמים במשנה (ט ב): הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. שהרי הוא כאדם שקורא אחד מכל הפרשיות שבתורה. ואף על פי שלא יצא ידי קריאת שמע, יש לו קיבול שכר כעוסק בתורה (רש״י). ומפרש בגמרא: מאי ״לא הפסיד״? לא הפסיד ברכות. כלומר: שיכול גם אחר זמן לברך ״יוצר אור״ ו״אהבה רבה״ שלפני קריאת שמע, ו״גאל ישראל״ שלאחר קריאת שמע. מיהו כתבו הרשב״א והרא״ש בשם רב האי גאון, דזהו רק עד שעה רביעית עד שליש היום, שהוא זמן תפילה. אבל לאחר זמן תפילה – אסור לומר הברכות. ואם בירך – הוי ברכה לבטלה, ועובר על ״לא תשא״. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ו. אבל הרמב״ם סוף פרק ראשון כתב דכל היום יכול לברך, עיין שם. ואינו מובן: דכיון ד״לא הפסיד״ קאי אברכות, מהו ״כאדם הקורא בתורה״? מה ענין ברכות לתורה? ולהגאון ניחא, דזה קאי על אחר שליש היום. אבל להרמב״ם קשה וצריך עיון. והקורא בזמנה עדיף מקורא בתורה. (גמרא שם. ודע שתוספות ר״י הקשו אלשון ״לא הפסיד״, ותרצו לענין שיכול לקרות בעל פה, עיין שם. וצריך עיון גדול, דהא הגמרא מקשה ומתרץ לענין הברכות.)

Friday, May 16^th 2025

יט ודע שלשון הטור כן הוא: אף על פי שזמנה נמשך עד שעה שלישית, אם נאנס ולא קרא – יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית… עד כאן לשונו. ומשמע דלא התירו לו חכמים לקרות הברכות אלא דווקא כשנאנס. אבל אם ברצונו עבר זמן קריאת שמע – לא יברך. ורבינו הבית יוסף בספרו הגדול כתב דלא דווקא נקיט, עיין שם. ותמיהני: הא הרמב״ם בפירוש המשנה כתב גם כן, וזה לשונו: לא הפסיד הברכות… וזה במי ששכח… עד כאן לשונו. וגם מלשונו בחיבורו סוף פרק ראשון משמע כן, שכתב: הקורא אחר שלוש שעות ביום, אף על פי שהיה אנוס – לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתה… עד כאן לשונו. ומה שהקשה רבינו הבית יוסף שם על הטור, דמנא לן לחלק בכך, עיין שם – לא ידעתי. דוודאי כל תקנת חכמים כן הוא, וכל שכן במצות עשה דאורייתא שעליה תיקנו חכמים הברכות. ואף שהברכות לא שייכים לקריאת שמע כמו שיתבאר, מכל מקום סוף סוף כך תיקנו. ובוודאי לא תיקנוה רק אם קיים כדין התורה, ולא בשעבר זמן קריאת שמע. ורק בנאנס התירו לו חכמים לקרותה גם אחר כך בברכותיה, ולא כשעבר בשאט נפש. וצריך עיון.

ך ודע דבירושלמי פרק שראשון דברכות (הלכות ה) מבואר דבציבור אין לקרות קריאת שמע כלל לאחר זמן קריאת שמע. והכי איתא התם: רבי יוסי ורבי אחא נפקא לתעניתא. אתא ציבורא ומקרי שמע בתר תלת שעין. בעי רב אחא מחויי בידן. אמר ליה רבי יוסי: והלא כבר קראו אותה בעונתה. כלום קורין אותה אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה? אמר ליה: מפני ההדיוטות שלא יאמרו בעונתה הן קורין אותה. עד כאן לשונו. הרי שבציבור אסור לאחר זמן קריאת שמע. ומצאתי לרבינו הבית יוסף בספרו הגדול סימן מ״ו שהביא זה, וכתב: מדקאמר ״בעי למחויי״ – שמע מינה שלא מיחה. עיין שם, והוא דקדוק קל כמובן. ועוד כתב שלא ישמעו לנו אף אם נמחה בידם, עיין שם. וזהו וודאי כן הוא כידוע. וקצת ראיה לתירוצו הראשון, דשם מקודם הביא הירושלמי דביומי דרבי יוחנן הוה עבדין כן ולא מיחה בידם, עיין שם. אמנם אפילו אם נאמר כן, הא משמע להדיא דזהו רק כשכבר קראו אותה בעונתה כמו שהשיב לו רבי יוחנן. ואיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל מדינותינו בימי הקיץ? והוא רחום יכפר עון. וצריך עיון גדול.

כא לקמן בסימן ק״ח יתבאר דבתפילה אם היה אנוס שלא התפלל – יתפלל שתים בתפילה הסמוכה לה. ולכן יש אומרים דגם בקריאת שמע אם לא קראה ביום – מהני תשלומין בערבית, ויקרא ראשונה לחובה והשניה להתשלומין כשהיה אנוס ביום. וכן אם לא קרא בערבית – יש לה תשלומים ביום. ויש חולקים דלא דמי לתפילה, דרחמי היא ובכל עת יכול לבקש רחמים, מה שאין כן בקריאת שמע דבעינן שכיבה וקימה. ואיך יקרא לקימה בזמן שכיבה, ולשכיבה בזמן קימה? ועל זה נאמר: ״מעוות לא יוכל לתקון״. ופשיטא שהברכות לא יברך (הגר״ז). ומעולם לא שמענו להורות כדעה ראשונה.

סימן נ״ט

א אנשי כנסת הגדולה תיקנו לברך שני ברכות לפני קריאת שמע, והם ״יוצר אור״ ו״אהבה רבה״. ואחת לאחר קריאת שמע: ״גאל ישראל״. ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה, דבערבית נתוסף ברכת ״השכיבנו״ שבשחרית לא שייך. וזהו ששנינו במשנה (יא א): בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ובערבית שתים לפניה ושתים לאחריה. ואמרו בירושלמי: על שם ״שבע ביום הללתיך״ (רש״י).

ב וכתב הרשב״א בתשובה (סימן מ״ז) דברכות של קריאת שמע אינם ברכות של קריאת שמע ממש, כברכת התורה וכברכת המצות. שאם כן היה לנו לברך ״לקרוא את שמע״, כמו שמברכים על קריאת התורה ועל קריאת המגילה. אלא שברכותיהן נתקנו בפני עצמן, אלא שתקנו לאומרם לפני קריאת שמע ולאחריה. וכן הסכימו הגאונים. ולפיכך מי שקרא קריאת שמע בלא ברכותיה – חוזר ואומר ברכותיה בפני עצמן… עד כאן לשונו. ומיהו הקורא קריאת שמע בלא ברכותיה – אחר כך קורא גם קריאת שמע עם הברכות, כמבואר בירושלמי שהבאנו בסימן הקודם סעיף כ. וכן הוא המנהג הפשוט, וכן מוכח ממה שכתבתי בסוף סימן מ״ו, עיין שם.

ג ברכה ראשונה: ״יוצר אור ובורא חושך, עשה שלום ובורא את הכל״, ובישעיה (מה ז) כתוב כן. ובשם סיומא דקרא ״ובורא רע״, ולא רצו להזכיר דבר רע אלא לישנא מעליא ד״הכל״ (גמרא יא ב). והכוונה אחת היא, והכי פירושו: להוציא מדעת המינים ששתי רשויות הן – פועל טוב ופועל רע. לזה אמר הנביא שאינו כן, שהקדוש ברוך הוא ברא האור והחושך. ולכן עושה שלום ביניהם, כלומר: דהאור שומר עתו והחושך שומר עתו, ואין משיגין גבול זה לזה. ואם כדעת המינים חס ושלום, איך לא היה בעל האור משיג גבול בעל החושך? וכן בעל החושך איך לא היה משיג גבול בעל האור? אלא הוא יתברך ברא הרע גם כן, ולאיזה תכלית בראו? כדי שתהיה הבחירה ביד האדם, כמו שבארנו בסימן א, עיין שם. וזה שאומרים ״ובורא את הכל״ גם כן על זאת הכוונה, שהוא יתברך ברא הכל.

ד ולמה לא שינו לשון ״חושך״ שגם הוא אינו מעולה? דזהו אדרבא: כדי להזכיר מידת יום בלילה, ומידת לילה ביום (גמרא שם). כלומר: דזהו העיקר להורות שאל אחד בראן, היום והלילה, האור והחושך. ולכן בשחרית מזכירין ״חושך״ דלילה, ובערבית אומרים ״גולל אור מפני חושך, וחושך מפני אור״. והכל לכוונה שבארנו.

ה ברכה שניה היא ״אהבה רבה״ או ״אהבת עולם״. וברכה שלאחריה ״אמת ויציב״ עד ״גאל ישראל״. ובערב ראשונה ״אשר בדברו מעריב ערבים״, ושניה ״אהבת עולם״. ושל אחריה ״אמת ואמונה״ עד ״גאל ישראל״, ושניה ״השכיבנו״, ויתבאר בסימן רל״ו. והברכה ראשונה שלפני קריאת שמע בין בשחרית בין בערבית פותח ב״ברוך״ וחותם ב״ברוך״. ושניות אינן פותחות ב״ברוך״ מפני שהן סמוכות לראשונה. ואף על גב דסדר ברכות אין מעכבות, מיהו עיקר התקנה על הסדר תיקנו. וכן הברכות שלאחר קריאת שמע אין פותחות ב״ברוך״ מפני שהן סמוכות לראשונות, דכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת ב״ברוך״ ואין פותחות ב״ברוך״. וזהו בברכות ארוכות. אבל בברכות קצרות פותחות ב״ברוך״ ואין חותמות ב״ברוך״. ולכן בברכת השחר, ובקידוש והבדלה, ושבע ברכות של נישואין – כולם פותחות ב״ברוך״. ורק בהן יש שחותמות ב״ברוך״ ואין פותחות ב״ברוך״, כמו ״שוש תשיש״, ו״שמח תשמח״. ונתבאר באבן העזר סימן ס״ב.

ו וכתב הרמב״ם בפרק ראשון דין ז: כל הברכות האלו, עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל – עזרא ובית דינו תיקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בהם ב״ברוך״ – אינו רשאי שלא לחתום. ומקום שהתקינו שלא לחתום – אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתוח ב״ברוך״ – אינו רשאי לפתוח. מקום שהתקינו לפתוח – אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר: המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה – הרי זה טועה, וחוזר ומברך במטבע. וכל שלא אמר ״אמת ויציב״ בשחרית ו״אמת ואמונה״ ערבית – לא יצא ידי חובתו. עד כאן לשונו. וזה שכתב ״המשנה ממטבע… וחוזר…״ – כששינה בהפתיחה והחתימה, ולא כששינה באמצע איזה תיבות דאינו מעכב (עיין כסף משנה פרק ראשון מברכות הלכה ו). ומכל מקום אסור לעשות כן. ואיזה שינויי תיבות שיש בין נוסחא לנוסחא – לא חשיב שינוי. ולשני הנוסחאות יש מקום, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והרי בפתיחות וחתימות לא נמצא שינוי בין הנוסחאות.

Shabbos, May 17^th 2025

ז וזה שכתב כל שלא אמר ״אמת ויציב״ בשחרית… – כן הוא בגמרא (יב א). ודרשו מקרא: ״להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות״. וברכת ״אמת ויציב״ היא כולה על חסד שעשה עם אבותינו, שהוציאם ממצרים, ובקע להם הים והעבירם. וברכת ״אמת ואמונה״ מדבר בה על העתידות, שאנו מצפים שיקיים לנו הבטחתו ואמונתו… ולשום נפשינו בחיים, ולהדריכנו על במות…, כל אלה הנסים התדירים תדיר (רש״י). ועל שהגלות דומה ללילה, לכך מזכירין זה בערבית. ומכל מקום מזכירין גם ב״אמת ואמונה״ יציאת מצרים כדי להסמיך זה להחתימה ״גאל ישראל״ (כסף משנה). ועוד: דלכן אומרים ״אמת ואמונה״ ערבית, מפני שאנו מפקידין נשמותינו בכל לילה בידו, והוא מחזירה לנו נוחה ונקייה (תוספות ר״י). וזהו שאמרו במדרש איכה: ״חדשים לבקרים רבה אמונתך״, שאדם מאמין ומפקיד רוחו בידו ומחזירה בלי יגיעה (תוספות שם). וזהו שאמרו חכמינו ז״ל, שאם לא אמר כן לא יצא ידי חובתו, כלומר: אפילו אמר כל הברכה אלא שלא התחיל ב״אמת יציב״ או בערבית ב״אמת ואמונה״, או שהחליף לומר בשחרית ״ואמונה״ ובערבית ״ויציב״ – לא יצא ידי חובת הברכות (כסף משנה).

ח כתב הרמב״ם שם: בשחרית פתח ב״יוצר אור״ וסיים ב״מעריב ערבים״ – לא יצא. פתח ב״מעריב ערבים״ וסיים ״ביוצר אור״ – יצא. ובערב פתח ב״מעריב ערבים״ וסיים ב״יוצר אור״ – לא יצא. פתח ב״יוצר אור״ וסיים ב״מעריב ערבים״ – יצא. שכל הברכות הולכות אחר חתימתן. (ומפרש מה שכתוב בגמרא יב א: שחרית פתח ב״יוצר…״ כפשוטו.)

ט אבל הטור כתב: אם טעה ואמר ״ברוך אתה ה׳, אלהינו מלך העולם, אשר בדברו מעריב ערבים״, ונזכר מיד ואמר ״יוצר אור״, וגם סיים כדין ״ברוך אתה ה׳ יוצר המאורות״ – יצא. אבל אם לא סיים כדין, או שאמר ״ברוך… יוצר אור ובורא חושך אשר בדברו מעריב ערבים״ וגם מסיים ב״מעריב ערבים״ – לא יצא. אבל סיים ״ברוך אתה ה׳, יוצר המאורות״ – יצא. עד כאן לשונו. דעת הטור דאמת שאמרו הכל הולך אחר החיתום, מכל מקום אם לא הזכיר כלל בפתיחה מעין החתימה – אין זה ברכה כלל, ולא יצא. ולכן בשחרית כשהתחיל ב״מעריב ערבים״ וסיים ב״יוצר המאורות״ – לא יצא. וזה שאמרו דבכהאי גוונא יצא – היינו שהזכיר ״יוצר אור״ גם כן, כגון שפתח ואמר: ״ברוך אתה ה׳, אלהינו מלך העולם, אשר בדברו מעריב ערבים, יוצר אור ובורא חושך״, וסיים ב״יוצר המאורות״. או שפתח: ״ברוך אתה ה׳, אלהינו מלך העולם, יוצר אור ובורא חושך, אשר בדברו מעריב ערבים״, וסיים ב״יוצר המאורות״ – גם כן יצא, אף על פי שהפסיק באמצע. ואם לא סיים ״יוצר המאורות״, אף על פי שפתח רק ב״יוצר אור״ – לא יצא. והוא הדין בערבית להיפך. והנה לשון הטור צריך תיקון וביאור, וכבר טרחו בו המפרשים. מיהו לדינא כן כוונתו. וזהו דרך הרא״ש והרבה מראשונים, דבעינן חתימה כראוי וגם פתיחה מעין החתימה. אלא דלא חיישינן אם הפסיק בדברים שלא מענין הפתיחה והחתימה, בין שהיה הפסק זה אצל ההתחלה ממש, ובין שהתחיל כראוי ובאמצע הפסיק, דהעיקר הוא כשהזכיר הענין בהפתיחה והחתימה – יצא. ואם לא הזכיר באחד מהן, או בהפתיחה או בהחתימה – לא יצא. וכן כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ב. ודין זה אינו אלא בברכות ארוכות ולא בקצרות, ויתבאר בסימן ר״ט, עיין שם. ואם לא אמר ״יוצר אור״ כראוי באופן שצריך לחזור ולברך, ונזכר באמירת ״אהבה רבה״ – לא יפסיק, אלא יאמר ״יוצר אור״ אחר שמונה עשרה. דסדר ברכות אינו מעכב (מגן אברהם סעיף קטן א׳).

י הא דאמרינן ״יוצר משרתים, ואשר משרתיו״ – תיקנו לומר כך משום דאמרינן בחגיגה (יג ב) שבכל יום נבראים מלאכים מנהר דינור. וזהו ״יוצר משרתים״ – אותם הנבראים בכל יום. ״ואשר משרתיו״ הם כמו מיכאל וגבריאל, שמשמשים תמיד לפניו יתברך (טור ותוספות שם) ״בשפה ברורה ובנעימה קדושה…״, יש גורסים הדלי״ת בחול״ם ואדלעיל קאי, כלומר: ״ובנעימה קדוֹשה״. ויש גורסים במלופו״ם ואדלמטה קאי, כלומר: שעונים ביראה הקדוּשה (עיין בית יוסף). וכן ״עונים ואומרים ביראה קדוש״. ויש גורסים ״עונים באימה ואומרים ביראה״. וכתוב בפרי עץ חיים שכן העיקר, עיין שם.

יא בקדושה שב״יוצר״ הוי פלוגתא דרבוותא. שהרמב״ם שם כתב שהיחיד דולגה, מפני שאין אומרים קדושה רק בציבור. ודעת הרא״ש וכמה מהראשונים שאומרה, מפני שאין זה אלא סיפור דברים מה שהמלאכים אומרים. ובנו של הרמב״ם בתשובה העיד על הרמב״ם שחזר בו גם כן בסוף ימיו, ופסק שהיחיד אומרה. וכן הוא המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל. וראיה לזה: שהרי אנו אומרים זה מיושב, ועל פי הזוהר דווקא מיושב ולא מעומד, ונקראת ״תפילה מיושב״ כידוע. ואם היא קדוּשה כקדוּשה של שמונה עשרה, איך נאמרנה מיושב? ורבינו הבית יוסף כתב שנכון שהיחיד יאמרנה בטעמים וניגון כקורא בתורה, עיין שם. ואין המנהג כן. וכתב רבינו הרמ״א: וכשעונין קדוּשה זאת, אומרים אותה בקול רם. עד כאן לשונו, כלומר: דאף על גב דהוי סיפור דברים, מכל מקום אומרים בקול רם. וכשאומרים ״כי הוא לבדו פועל גבורות״, יש מוסיפים ואומרים ״כי הוא לבדו מרום וקדוש, פועל גבורות״. (ונכון הוא, דיש בהם עשר ספירות. ודייק ותמצא קל.) ״לָאל ברוך״ הלמ״ד בקמ״ץ, וכן ״לָמלך״ (פרי עץ חיים).

יב נוהגין באשכנז לסיים ב״אור חדש על ציון תאיר…״, ואין נוהגין כן בספרד. וכן כתב רש״י שאין לחתום באור העתיד שאינו מעין החתימה, משום דהברכה הוא על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד. אבל הרא״ש כתב דהוי שפיר מעין הפתיחה והחתימה, ד״יוצר אור״ היינו אור שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, ולא היה העולם כדאי להשתמש בו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והיינו דכתיב: ״והלכו גוים לאורך״, כמבואר במדרש בראשית. והיינו נמי אור חדש שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו (טור). ושפיר אמרינן עליה ״יוצר אור״ ו״יוצר המאורות״, שהרי כבר נבראת. וכתב הטור שכן כתב רב שרירא גאון שיש לאומרה, עיין שם.

יג ברכת ״יוצר״ אומר עם שליח הציבור בנחת. ולא יסמוך על שמיעתו משליח הציבור ורק יענה ״אמן״, משני טעמים: חדא: דבשלהי ראש השנה אמרינן דשליח הציבור אינו מוציא רק את שאינו בקי ולא את הבקי. ועוד: אפילו אם נאמר שמוציא גם את הבקי כמו שיתבאר, מכל מקום אולי לא ישמע יפה, ויחסר תיבות בשמיעתו ולא יצא. לפיכך טוב שיאמר בעצמו עם שליח הציבור. ושליח הציבור אומר בקול רם, והוא יאמר בנחת ולא בקול רם; דאם גם הוא יאמר בקול רם לא ישמעו קול שליח הציבור, דתרי קלי לא משתמעא. וזה אי אפשר, שהרי שליח הציבור צריך להוציא את שאינם בקיאים. ויאמר לסיים הברכה קודם שליח הציבור, כדי שיוכל לענות ״אמן״ על ברכת שליח הציבור, דבאמצע אסור להפסיק. ונראה לי דזהו כשהשליח ציבור אומר במתינות. אבל אם חוטף – מוטב לומר במתינות ולא לענות ״אמן״, דאצלו אין ה״אמן״ הכרח כיון שאומרם לבדו, ואינו יוצא בברכת שליח הציבור. וכן בשארי ברכות דשחרית וערבית. וכן משמע בטור, עיין שם. (וזהו ביאור דברי השולחן ערוך בסעיף ד, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

Sunday, May 18^th 2025

יד וכתב רבינו הרמ״א בסעיף ד: ומיהו אם לא אמרה רק שמעה משליח הציבור – יצא. דברכות אלו שליח הציבור מוציא היחיד, אף על פי שהוא בקי. מיהו אין שליח הציבור מוציא היחיד בפחות מעשרה. עד כאן לשונו. ביאור דבריו: דאף על גב דאמרינן בשלהי ראש השנה דשליח הציבור אינו מוציא את הבקי להתפלל בעצמו, זהו בתפילה דרחמי נינהו. ולכן כל אחד מחויב לבקש רחמים בעצמו כשיכול, ואין שליח הציבור מוציא רק את העמי הארצים שאינם יודעים להתפלל בעצמן. אבל בברכות אלו שליח הציבור מוציא גם את הבקי, כמו בכל ברכת הנהנין או ברכות המצות, שכששנים צריכים לברך – מברך אחד, והשני שומע ועונה ״אמן״, ויוצא בזה ידי חובתו. מיהו בזה עדיף משארי ברכות דצריך דווקא עשרה, מפני שברכות אלו הם אחר קדיש, וגם יש בהם קדושה, והם מסדר התפילה. לפיכך בפחות מעשרה – אינו מוציאם. (עיין מגן אברהם סעיף קטן ה׳, שכתב מתוספות ר״י בעם שבשדות, וכתב דזהו באינו בקי ע״כ. וצריך עיון, דעם שבשדות – גם הבקיאין נפטרין, כדמוכח להדיא מרש״י סוף ראש השנה. וכן משמע כל הסוגיא דשם. ועוד: דכל דין עם שבשדות השמיטו הרמב״ם והטור והר״ן במגילה, לא סבירא להו סברא זו לחלק בין תפילה לברכות אלו, עיין שם. אבל כמה ראשונים סוברים כן, כמו שכתב הבית יוסף בחיבורו הגדול. ולכן העיקר לדינא כהרמ״א. וזה שכתב הבית יוסף שלא לענות ״אמן״ אחר ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״, מטעם הפסק בין הברכה לקריאת שמע – אין אנו סוברין כן משום דהברכות לא קאי על קריאת שמע, כמו שכתבתי בשם הרשב״א. וזהו שציין הרמ״א לעיין בסימן ס״א, דשם מבואר שעונין ״אמן״. וכן המנהג. ודייק ותמצא קל.)

טו דבר ידוע שכשהשליח ציבור נשתתק באמצע הברכה, כשעולה אחר תחתיו מתחיל מראש הברכה. וכן הוא בברכת ״יוצר״. אך בירושלמי אמרו דזהו קודם הקדושה, אבל אם נשתתק אחר שאמר ״קדוש…״ – אין האחר מתחיל מראש ״יוצר״ אלא מן ״והאופנים וחיות הקודש״. וכן אם טעה באופנים. ואם טעה אחר שסיים ״ברוך כבוד…״ – מתחיל מ״לאל ברוך״, דהקדושה הוי כסוף ברכה. ואסור להתחיל מראש ״יוצר״, כיון שאין צורך והוה ברכה לבטלה (מגן אברהם סעיף קטן ו׳).

סימן ס׳

א ברכה שניה היא ״אהבה רבה״ לפי נוסח אשכנז, ו״אהבת עולם״ לפי נוסח ספרד. ובגמרא (יא ב) יש פלוגתא בזה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות דלכן תיקנו לומר בשחרית ״אהבה רבה״ ובערבית ״אהבת עולם״, עיין שם. וזהו כנוסח אשכנז. והרי״ף פסק ״אהבת עולם״. והמעיין בגמרא וברי״ף יראה שיש שינוי נוסחא מהגמרא להרי״ף, דבגמרא גרסינן: תניא נמי הכי: אין אומרים ״אהבת עולם״ אלא ״אהבה רבה״. וברי״ף הגירסא: תניא נמי הכי: אין אומרים ״אהבה רבה״ אלא ״אהבת עולם״. עיין שם. והטור כתב בשם הגאונים ״אהבה רבה״. ותמיהני שהפוסקים לא הביאו גירסת הגמרא כלל. (ולא אבין לגירסת הרי״ף: למה צריכה הברייתא לומר: אין אומרים ״אהבה רבה״ אלא ״אהבת עולם״? והוה ליה לומר: אומר ״אהבת עולם״. ולגירסא שלנו ניחא משום דבקרא מצינו ״אהבת עולם״ בירמיהו לא, לכן אומר שאין לומר כלשון הכתוב. אבל להרי״ף קשה, דהא בקרא לא מצינו לשון ״אהבה רבה״. ויש לומר על פי המבואר בפרי עץ חיים, ד״אהבה רבה״ מדריגה גבוהה מ״אהבת עולם״, אך בזמן הזה אי אפשר לומר כן. וזהו שאומר: אף על פי שמדריגה גבוה היא, מכל מקום אין לומר כן. ודייק ותמצא קל.)

ב אם ברכת ״אהבה רבה״ פוטרת ברכת התורה, נתבאר בסימן מ״ז. וסדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים ״אהבה רבה״ ל״יוצר אור״ – אומר אחר כך ״יוצר אור״, ואינו צריך לומר עוד פעם ״אהבה רבה״. ומכל מקום אין ברכה זו פותחת ב״ברוך״ מפני שבעיקר תקנתה היא אחר ״יוצר״ והוה סמוכה לחבירתה. וכן הקריאת שמע אינו שייך להברכות, דאם קרא קריאת שמע בלא הברכות – יצא ידי חובת קריאת שמע מדאורייתא, וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע. ומכל מקום כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ב שטוב יותר לחזור ולקרוא קריאת שמע עם הברכות, עיין שם. ופשיטא שכן הוא, דעיקר תקנתא דרבנן לקרוא קריאת שמע על סדר הברכות, ואם כן גם ידי קריאת שמע כתיקונה לא יצא (מחצית השקל סעיף קטן א׳, וגם בבית יוסף מוכח כן. ודייק ותמצא קל.) ודווקא סדר הברכות אין מעכבות. אבל הברכות עצמן מעכבות, בין ביחיד בין בציבור. ודלא כמי שסובר דביחיד לגמרי אין מעכבות, דאינו כן. (עיין בית יוסף וט״ז. ודייק ותמצא קל.)

ג נכון הוא שכשיאמר ״ובנו בחרת…״ לזכור מעמד הר סיני, שאז בחר בנו, כדכתיב: ״פן תשכח את הדבריס… יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב״. וכשיאמר ״לשמך הגדול״ יזכור מעשה עמלק, דאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, וכדכתיב: ״זכור את אשר עשה לך…״. וכשיאמר ״להודות לך״ יזכור שהפה נברא להודות לו יתברך, ולא לדבר לשון הרע. ויזכור מעשה מרים, כדכתיב: ״זכור את אשר עשה ה׳ אלהיך למריס…״. וכשיאמר ״באהבה״ יזכור על מה דכתיב: ״זכור את אשר הקצפת את ה׳ אלהיך במדבר״. וכשיאמר ״וזכרתם את כל מצות ה׳״ יזכור על שבת שקולה כנגד כל המצות, וכדכתיב: ״זכור את יום השבת״. כלומר: שלעולם תזכור יום השבת. וכמאמרם ז״ל: מחד בשבתא לשבתא. ולכן בשיר של יום אנו אומרים: ״היום יום ראשון בשבת…״. וכשיאמר ״מארבע כנפות הארץ״ – יניח כנפי הטלית שעל כתפיו לפול למטה. (מגן אברהם סעיף קטן ב׳. ואנו אין חוששין לזה. ועיין בפרי עץ חיים שער הקריאת שמע פרק שלישי, ותבין על מה שאין נוהגין כן. ודייק ותמצא קל.)

ד ודע דזכירות אלו יש שאומרים אותם אחר התפילה, ונדפסו בסידורים ששה זכירות: זכירת יציאת מצרים, זכירת מתן תורה, זכירת עמלק, זכירה דהקצפה, זכירת מרים, וזכירת שבת. ואינו אלא הידור בעלמא, דלא מצינו בגמרא ובפוסקים חיוב זכירות אלו. רק זכירת יציאת מצרים הוא חיוב בכל יום ערב ובוקר מדאורייתא. וזכירת עמלק הוא חיוב מדאורייתא לקרוא פעם אחת בשנה. ולכן קיימא לן דפרשה ״זכור״ היא מן התורה, כמו שיתבאר בסימן תרפ״ה. וזכירת שבת היא חיוב בכל שבת לזכור בתפילה ובקידוש, כדדרשינן: ״זכור את יום השבת״ – זכרהו על היין. אבל שארי השלוש זכירות לא מצינו חיוב כלל להזכירם. (עיין מגן אברהם סוף סעיף קטן ב׳. ודוחק, דאם התורה חייבה להזכירם אין לנו להביט על הגנאי. ועוד: למה זכירת יציאת מצרים פעמים בכל יום, וזכירת עמלק פעם אחת בשנה, וזכירת שבת בכל שבת?)

ה ויראה לי דהענין כן הוא: דזכירת יציאת מצרים כתבה התורה: ״למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך״. וזהו כמו דכתיב שתזכור בכל יום. ומ״כל״ מרבינן הלילות, כדאיתא סוף פרק קמא דברכות. הרי צוותה התורה מפורש להזכיר בכל יום. ובזכירת עמלק כתיב: ״והיה בהניח… תמחה את זכר…״ – וגילתה התורה דתכלית זכירה זו כדי לקיים ״תמחה״. וזהו לעתיד לבוא כמובן, ולכן די כשנזכירה פעם בשנה, שבכל שנה אנו מצפים לתכליתינו בחודש ניסן, כמו שאמרו חכמינו ז״ל: בניסן נגאלו, ובניסן עתידין…, ולכן מסמיכין זכירת עמלק קודם פורים הסמוך לניסן. וזכירת שבת כיון דכתיב ״זכור את יום השבת לקדשו״ – בעל כרחך דהזכירה הוא רק על יום השבת, דאין קידוש אלא בשבת. אבל במתן תורה לא כתיב כלל לשון ״זכירה״. וכן כתוב בתורה: ״רק השמר לך…, פן תשכח…, יום אשר עמדת לפני ה׳ אלהיך בחורב״. וזהו שמירה בלב, ד״זכור״ דרשו חכמינו ז״ל במגילה (יח א) ובסיפרא שהוא בפה, ובכאן לא כתיב ״זכירה״. ושמירה בלב אנו מקיימין בכל עת ובכל שעה, בקיום התורה והמצוה. וזכירה דהקצפה, נראה להדיא שנאמרה רק לדור המדבר. דהכי מוכחי קראי בפרשת ״עקב״ שהתחיל: ״שמע ישראל! אתה עובר היום את הירדן…, לא בצדקתך… אתה בא לרשת את ארצס… וידעת כי לא בצדקתך… כי עם קשה עורף אתה. זכור אל תשכח את אשר הקצפת…״ – הרי מפורש שלדור המדבר נאמרה. וכן בזכירת מרים, דרישא דקרא ״הוא השמר בנגע הצרעת״, ואינו בזמן הזה ואינו בחוץ לארץ. ובספרי מסמיך זה על איסור לשון הרע, והוא איסור ככל האיסורים ואינו בזכירה. והזכירה היא על נגע הצרעת לעשות כדין (כן נראה לפי עניות דעתי).

Monday, May 19^th 2025

ו כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ד: יש אומרים שאין מצות צריכות כוונה. ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה. וכן הלכה. עד כאן לשונו. ובסעיף ה כתב: הקורא את שמע, ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא ״שמע ישראל״ – לא יצא ידי חובתו. והשאר אם לא כיון לבו, אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע – יצא, והוא שכיון לבו בפסוק ראשון. עד כאן לשונו. ביאור דבריו: שיש מחלוקת בין הפוסקים אם כל מי שעושה מצוה צריך לכוין שיצא ידי חובת מצוה בעשייה זו, או אם אינו צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה, אלא אף לא כיון – יצא ידי חובת מצוה. ויתבאר זה בסימן תרפ״ט. ויש מהראשונים שאמרו דאפילו למאן דסבירא ליה מצות אינן צריכות כוונה – זהו במצות מעשיות דעשייתו הוי ככוונת המצוה. אבל מצוה התלויה בדיבור – וודאי צריך כוונה, דבלא כוונה הוה כאינו עושה כלום (תוספות ר״י סוף פרק קמא דברכות).

ז והנה רבינו הבית יוסף פסק דמצות צריכות כוונה, דכן דעת רוב הפוסקים. וזה שכתב בסעיף ה אינו לכוונת המצוה אלא ענין אחר, והיינו לשום על לבו מה שאומר. ולכן פסוק ״שמע ישראל״, שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים – צריך לשום על לבו, דאם לא כן אין זה קבלת מלכות שמים כלל, והוי כתפילה בלא כוונה (מגן אברהם סימן ס״ג סעיף קטן ז׳). ולכן אם לא כיון – צריך לחזור ולאומרו בכוונה כמו שכתבתי בסימן ס״ג, עיין שם. אבל השאר אפילו לא כִיון, כֵיון שאמר התיבות כולן – יצא. והרי אף בתפילה אם לא כיון – אינו צריך לחזור אף בברכה ראשונה, כמו שכתבתי לקמן סימן ק״א. ותפילה רחמי נינהו, דוודאי צריך כוונה, כל שכן בקריאת שמע. (עיין מגן אברהם סעיף קטן ד׳, שכתב בשם הכסף משנה דאפילו לא כיון לצאת רק בפסוק ראשון – יצא. והולכים לשיטתם דמדאורייתא יצא ידי קריאת שמע בפסוק ראשון, וכמו שכתב בסימן ס״ג סעיף קטן ח׳, עיין שם. ומצוה דרבנן אינה צריכה כוונה, כמו שכתב בסעיף קטן ג׳. ואין כן דעת האחרונים, כמו שכתבתי בסימן נ״ח סעיף ט״ו. ולדעתינו שם בסעיף ט״ז כולן מן התורה, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

ח לפי מה דקיימא לן מצות צריכות כוונה, יש ליזהר בכל מצוה לכוין לשם מצוה. ואינו צריך לכוין לשם מצוה זו אלא סתם לשם מצוה, דכן מבואר מרש״י ריש פרק שני דברכות שכתב: מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצוה, עיין שם. והכוונה היא בלב, ואינה צריכה אמירה בפה. ואף על גב דבקדשים אמרינן סוף פרק רביעי דזבחים: לשם ששה דברים הזבח נזבח…, ומשמע בריש זבחים דהיא אמירה בפה, עיין שם – זהו משום שיש כמה מינים בקרבנות, לפיכך צריך לומר לשם איזה מין הוא זובח. והנה בשָם אמרינן דסתמא נמי כשר, דסתמן לשמן קאי, עיין שם. ואין לשאול: דאם כן למה צריכות מצות כוונה? וכי עדיפי מקדשים דגם סתמא כשר? דאין זה דמיון, דהתם הבהמה כבר הוקדשה, לפיכך גם בסתמא עומדת בקדושתה. מה שאין כן בשארי דברים, שהם צריכים עתה להתקדש בקדושת המצוה, ואם לא יכוין עתה לשם מצוה – אינו כלום. וכן מוכח מלשון רש״י שם שכתב: בסתמן לשמן עומדים, הלכך כל כמה דלא עקר שמייהו בהדיא – הוי לשמן. עד כאן לשונו. הרי שכתב דלא עקר שמייהו, כלומר: הקדושה הקודמת. (ומה שהקשה שם מאשה, משום דהיה סבור לדמות אשה להקדש, כדאמרינן ריש קידושין דאסר אכולי עלמא כהקדש. ומכל מקום תירץ דלאו לגירושין עומדת.)

ט ונוהגין לקבץ הציצית בעת שאומרים ״והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ״. ויש נוהגים ליטול רק השני ציצית שלפניו. וכשמגיע ל״וראיתם אותו״ נוהגין להסתכל בהציצית. ונוהגין לנשק הציצית. וכל אלו הדברים לחיבוב מצוה, ומדינא אינו מעכב.

סימן ס״א

א צריך לקרות קריאת שמע בכוונה, באימה ביראה, ברתת וזיע. והרי מלך בשר ודם, כששולח דבריו למדינה וקורין דבריו – כולם שומעים דבריו באימה ביראה. קל וחומר מלפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וכל יום יהיה בעיניו כחדשים, כדבר שלא שמע עדיין, שהחביבות גדולה עד למאוד. ויכוין בשעה שהוא קורא שמע לקבל עליו מלכות שמים, למסור גופו ונפשו במסירת נפש על קידוש השם. וזהו ״ובכל נפשך״ – אפילו נוטל את נפשך (ב״ח). ויצייר בעצמו: אפילו יעשו לו יסורים גדולים – לא יחשבו בעיניו לכלום מפני אהבתו יתברך, כרבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל וקרא קריאת שמע. וכמה קדושי עליון שבעת הריגתם ושריפתם צעקו בקול: ״שמע ישראל!״ (וכתב בתשובה מהר״מ מרוטנבורג סימן תקי״ז: מאחר שגמר אדם בדעתו למסור את נפשו על קה״ש, כל מיתה שעושים לו אינו מרגיש כלל. וראיה… ועוד ראיה מספר היכלות… ותדע שכך הוא, שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע באש שלא היה צועק… ואנו רואים קדושים שאינם צועקים כלום. עד כאן לשונו.)

ב ״אשר אנכי מצוך היום, על לבבך״ – ו״היום״ ימשוך על הקודם, כלומר: ״מצוך היום״ – שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום צויתיך. ולא ימשוך אדלמטה לאמר ״היום על לבבך״, דהוה משמע ״היום״ – ולא מחר. אלא יפסיק רגע בין ״היום״ ובין ״על לבבך״. וכן הטעמים מורין כן, ש״היום״ הוא בטפחא שהוא מן המפסיקין. וכמו שצריך להפסיק בין ״היום״ לבין ״על לבבך״, כמו כן בתחילת ״והיה אם שמע״ צריך להפסיק בין ״היום״ לבין ״לאהבה״ מטעם שנתבאר.

ג המנהג בכל תפוצות ישראל לאמר ״שמע ישראל״ בקול רם, כדי לעורר הכוונה. ואומרים בהתפעלות. ונוהגים ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ״שמע ישראל״. ויש לזה ראיה בגמרא (יג ב) שאומר על רבינו הקדוש כן, עיין שם. וזהו כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין. ומשימין יד ימין על הפנים. ובאל״ף של ״אחד״ יקצר מאוד. ובחי״ת צריך להאריך קצת, כדי שימליך הקדוש ברוך הוא בשמים ובארץ. ולזה רומז החטוטרות שבגג החי״ת, כלומר: חי הוא ברומו של עולם (מנחות כט ב). ויש שבעה רקיעים ועִם הארץ הם שמונה, ומרומז בחי״ת. ובדלי״ת יאריך יותר, כדי שיעור שיחשוב שהקדוש ברוך הוא הוא יחיד בעולמו, ומושל בארבע רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויזהר להטעים יפה הדלי״ת, שלא יראה כרי״ש חס ושלום. ויזהר שהדלי״ת יאמר בנָח, ודלא כאותן שנראה כפי אמירתן בשו״א. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולארבע רוחות. ולמי שזהו בלבול המחשבה – לא יעשה כן.

ד בוודאי יש כוונות נוראות בפסוק ״שמע ישראל״, אך בפשטיותה הוא כמו שפירש רש״י: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו״, כלומר: שהוא אלהינו עתה. ״ה׳ אחד״ – עתיד להיות ה׳ אחד, שנאמר: ״כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה׳״ (צפניה ג ט). ונאמר: ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״ (זכריה י״ד: ט׳-י׳). וזה כל תקותינו, שאז יתגדל ויתקדש שמו יתברך. ולכן תיכף אחר פסוק זה אומרים: ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. כלומר: שאז יתגלה כבוד מלכותו בגלוי. ולכן אומרים בחשאי, כי עתה אינו באתגליא מפני חטאינו, לבד ביום הכיפורים שאז אנו כמלאכים אומרים בקול רם. אבל בכל השנה אין העולם כדאי לאמרו בקול רם. ובפסחים (נו א) אמרו חכמינו ז״ל דלכן אומרים בחשאי, מפני שלא אמרוֹ משה ויעקב אמרוֹ, עיין שם. (ולעניות דעתי גם כן הכוונה כן, דבימי יעקב היו כולם צדיקים ואמרו בקול רם. ולא כן בימי משה, שעשו העגל ועוד חטאים. ודייק ותמצא קל.)