ערוך השלחן יומי – אורח חיים
סימן נ״ה
Shabbos, May 10th 2025
יב שוטה וודאי אינו מצטרף. וכן החרש שאינו שומע ואינו מדבר – הרי זה כשוטה. אבל כשמדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר – דינו כפקח לכל דבר ומצטרף. ואין לשאול: אחרי שאינו שומע מה שאומר שליח הציבור, או אינו מדבר בעצמו, איך יצרף לאמירת קדיש וקדושה? דאין זה שאלה כלל, דאינו מעכב מה שאין כולם עונים ושומעים, כמו שיתבאר דהישן מצטרף למנין. וכן העומד באמצע התפילה מצטרף, אף שאינו יכול להפסיק ולענות. והטעם דעשרה בעינן, דאכל ביה עשרה – שכינתא שריא. וכשהשכינה כאן יכולין לומר כל דבר שבקדושה, אף שלא הכל עונין.
יג וזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף ו: ואם התחיל אחד מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן – אפילו הכי מצטרף עמהם. עד כאן לשונו, והטעם כמו שבארנו. ויש מי שחולק על הך דישן, וסבירא ליה דאינו מצטרף. ולא דמי לעומד בתפילה, שהרי יכול לשתוק ולשמוע הקדיש והקדושה, מה שאין כן בישן (ט״ז סעיף קטן ד׳). ועוד: דהעומד בתפילה הרי הוא עוסק בצרכי שמים, אבל הישן לשעתו הוא כמת בעלמא, ולכן אנו מברכים ״המחזיר נשמות לפגרים מתים״, ואיך יצטרף? ומכל מקום יש שמקיימים דבריו (מגן אברהם סעיף קטן ח׳, ואליה רבה סעיף קטן ז׳). מיהו יותר מאחד לא יצרפו (מגן אברהם שם). אבל העומדים בתפילה – יוכלו לצרף עד ארבעה. מיהו בישן וודאי לכתחילה יש להקיצו. וגם על מי שעומד עדיין בתפילה כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז, וזה לשונו: כשאחד מתפלל לבדו – נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא. עד כאן לשונו. אך אם מאריך הרבה – לא ימתינו עליו. וחולה כשהוא בדעתו – מצרפין אותו אם שוכב בחדר המתפללין. ואם אינו בדעתו, נראה לי שאין מצרפין אותו. ואפילו למאן דסבירא ליה דישן מצטרף – לא דמי לחולה, דישן אפשר להקיצו, מה שאין כן בחולה. (ויש לזה ראיה מגיטין ע ב, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
יד לעולם מקרי ״קטן״ עד שיהיה בן שלוש עשרה שנה ויום אחד. ולאו דווקא יום אחד, אפילו שעה אחת לאחר שלוש עשרה – נעשה גדול. ושיביא שתי שערות, ומסתמא אמרינן שהביא שערות כמו שכתבתי בסעיף י״א. ושנת העיבור – נחשב השנה שלושה עשר חודשים. ולפיכך מי שנולד באדר, ונעשה בר מצוה באדר בשנת שלוש עשרה, והיתה אז שנה מעוברת – לא נעשה בר מצוה עד אדר השני. דאף על גב דקיימא לן דסתם אדר הוא ראשון, זהו להנודר עד אדר וכיוצא בזה. אבל במספר השנים – לא נגמר בשנה מעוברת עד שלושה עשר חודש. ומכל מקום אם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, ושנת שלוש עשרה היתה גם כן מעוברת – נעשה בר מצוה באדר הראשון. כן הסכימו רוב הפוסקים (אליה רבה סעיף קטן ט׳, והפרי חדש ותשובת הר״י מינץ סימן ט׳, ושבות יעקב סימן ט׳, והגאון ר׳ דוד אופנהיים). ואף שיש חולקים בזה (מגן אברהם סעיף קטן י׳ וע״ת), מכל מקום העיקר כרוב הפוסקים. וכן פסק הלבוש לקמן סימן תרפ״ה (וכן מבואר מדברי השולחן ערוך סעיף י).
טו לפעמים שני ילדים שנולדו אחד מקודם ואחד אחר כך, ובר מצוה נעשה מקודם מי שנולד מאוחר. כגון שנער אחד נולד בשנה מעוברת בעשרים ותשעה לאדר ראשון, והשני נולד בתחילת אדר שני, ושנת שלוש עשרה אינה מעוברת, דאילו היתה מעוברת היה הראשון נעשה בר מצוה בעשרים ותשעה לראשון כמו שכתבתי בסעיף הקודם. אבל כשהשנה פשוטה – זה שנולד בתחילת אדר השני נעשה בר מצוה בתחילת אדר, וזה שנולד בעשרים ותשעה לראשון נעשה בר מצוה בעשרים ותשעה בו. ומי שנולד בראש חודש נעשה בר מצוה בראש חודש. ואין חילוק בין שהראש חודש היה שוה בהולדתו ובבר מצוה, או שלא היה שוה, שאז היה יום ראשון ראש חודש ועכשיו שני ימים; או להיפך, כגון כסלו וטבת שלפעמים המה יום אחד ולפעמים שני ימים. וכן הסכימו הגדולים (מגן אברהם שם, ושערי תשובה סעיף קטן י״ג בשם תשובת הב״ח).
טז עבריין לכל התורה – אינו מצטרף למנין עשרה. אבל עבריין לעבירה אחת, או שעבר על גזירת הציבור – מצרפין אותו. אמנם קללוהו, כפי המבואר ביורה דעה סימן של״ד אין מצרפין אותו, דכבר נתבאר שם דמרוחק אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך עשרה. ומכל מקום מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם. ואינו צריך להרחיק ממנו אלא אם כן החמירו עליו בפירוש כן, כמו שנתבאר שם.
יז הא דאמרינן בפסחים (פה ב) דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, הכי פירושו: דמי שעובר ברחוב אצל בית הכנסת, ושומע שהציבור אומרים קדיש או קדושה ו״ברכו״ – צריך לענות עמהם, אם אין הפסק דבר מטונף ביניהם או עבודת כוכבים. אמנם זהו הכל כשיש עשרה במקום אחד, והיינו בחדר אחד. אבל לצרף עשרה משני מקומות – אין מצטרפין. ובהכרח לומר כן, דהא אכל בי עשרה שכינתא שריא, וזה לא שייך אלא שמקובצין במקום אחד. דאם לא כן הא לעולם יש עשרה בעיר, ומה לי שני מקומות או עשרה מקומות? אלא דצירוף העשרה – צריכים כולם להיות בחדר אחד. וגם שליח הציבור צריך להיות עמהם בחדר אחד, ויש בזה פרטי דינים כפי שיתבאר בסייעתא דשמיא.
יח וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י״ג: העומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום שפה פנימית של עובי הדלת ולחוץ – כלחוץ. עד כאן לשונו. כלומר: דמקום המשקוף שעד שפה פנימית של הדלת הוי כלפנים, כיון שהוא תמיד חוץ לדלת. אבל אותו חתיכה משקוף שהדלת סותמת אותה היא תמיד כלחוץ, גם בעת שהדלת פתוחה. אבל בשבת בשיטה דאסקופה (ט א) אמרינן: פתח פתוח כלפנים. ובאמת יש חולקים בזה, וגם דעת רבינו הבית יוסף בעצמו בספרו הגדול כן הוא. אלא שמצא שהרי״ו לא כתב כן, ולפיכך פסק לחומרא. אבל האחרונים הביאו שגדולי הפוסקים חולקים בזה (מגן אברהם סעיף קטן י״א ואליה רבה). ולכן יש להקל בזה, אם צריכין לכך לצורך האנשים העומדים תחת המשקוף כשהדלת פתוחה.
יט גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף למנין עם אותן שבבית. ופסקו הטור והשולחן ערוך סעיף ט״ו דאם מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים, ושליח ציבור תוך הפתח – הוא מצרפן. עד כאן לשונם. כמו בברכת המזון לקמן סימן קצ״ה, דשליח הציבור מצרפן כאילו הם כולן בחדר אחד, אפילו אין רואין אלו את אלו, דשני הצדדים נמשכין אחר השליח ציבור.
Sunday, May 11st 2025
ך וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף י״ד: מי שעומד אחורי בית הכנסת, וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם – מצטרף עמהם לעשרה. עד כאן לשונו. כן הביא בספרו הגדול בשם גאון, עיין שם. וסבירא ליה דראיית הפנים בענין זה הוי ככל הגוף. ואפשר דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא, ועיקר השראת השכינה היא על הפנים, כדכתיב: ״כי קרן עור פניו״. ויש מי שכתב דאף על גב דעליות אינן מצטרפות להעומדים בבית, מכל מקום אם העליות אינם במחיצות גמורות אלא בכלונסאות, באופן שרואין אלו שלמטה אותן שלמעלה, וקשה עליהם לירד למטה – מצטרפין זה עם זה. ויש מגמגמין בזה (עיין אליה רבה סעיף קטן י״ב, ושערי תשובה סעיף קטן ט״ו). ואולי בשעת הדחק יש לסמוך ולהתיר. מיהו זה וודאי העומדים בעזרת נשים לא יצטרפו עם העומדים בבית הכנסת, אף שיש חלונות מעזרת נשים להבית הכנסת, ורואים אלו פניהם של אלו, כיון שמחיצות גמורות הן – הוויין שתי רשויות. ולא דמי לעומד אחורי בית הכנסת דמצטרף בראיית פנים, דהתם אינו עומד בבית בפני עצמו אלא בחצר או ברחוב, ולכן חשבינן ליה כאילו עומד בבית הכנסת. אבל לא בעומד בבית בפני עצמו. (כן נראה לעניות דעתי. וגם בהעומד אחורי בית הכנסת – אינו מצטרף אלא אחד ולא יותר, דכן משמע לשון השולחן ערוך, והבו דלא לוסיף עלה. כן נראה לעניות דעתי בדינים אלו.)
כא אמרינן בעירובין (צב א) דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, והיינו שכותל הקטנה נפרצה במילואה להגדולה, ולא נשארו גיפופין להקטנה, ולהגדולה נשארו גיפופין, והעומד בהקטנה נראה כאילו הם חצר אחד הוויין שני חצירות אלו, דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה. כלומר: דיורי הגדולה מושלין בהקטנה, ומושכין אותה אצלן כאילו הן חצר אחת. אבל הקטנה אינה מושכת את הגדולה אחריה. והטעם: כיון דבחד צד נראים כאחד, ובחד צד נראים כשנים – בטלה הקטנה אצל הגדולה לכל הדינים שבתורה, כמבואר שם.
כב ולפיכך גם לענין צירוף עשרה הדין כן. והיינו שאם הציבור בגדולה, והשליח ציבור בקטנה – מצטרפין זה לזה ויוצאין ידי חובתן, דרואין כאילו גם שליח הציבור בהגדולה. אבל ציבור בקטנה והשליח ציבור בגדולה – אין יוצאין ידי חובתן, דהציבור אין יכולין להמשיך שליח הציבור אחריהן, כיון דשליח הציבור הוא בהגדולה. והשליח ציבור אינו יכול להמשיך להציבור, משום דאין הציבור נמשכים אחר היחיד כמו שנמשך היחיד אחר הציבור. וכל שכן אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה – מצטרפין, ויחיד בגדולה ותשעה בקטנה – אין מצטרפין, מהטעם שנתבאר. ונראה לי דאגב דין שליח ציבור נקטו יחיד בקטנה, והוא הדין יותר מיחיד עד ארבע. דאם ארבעה בקטנה וששה בגדולה – מצטרפין. ולהיפך אין מצטרפין, דאין הרוב נגרר אחר המיעוט. וכן מחצה למחצה – אין מצטרפין. ואם שליח הציבור או היחידים הם על מפתן הגדולה, והרוב בהקטנה – מצטרפין (פרישה ואליה רבה).
כג אבל אם הקטנה לא נפרצה במילואה להגדולה – אין מצטרפין זה לזה כלל. לפיכך אין מצטרפין למנין משני חדרים. ובבית הכנסת צריכים כולם להיות בבית הכנסת, ואם אחד עומד בעזרה, והיינו בבית הכניסה או בחדר שאצל בית הכנסת, אף שיש פתח מהחדר להבית הכנסת – אין מצטרפין. וכבר נתבאר דכל זה הוא לענין צירוף. אבל כשיש מנין במקום אחד – יכולים העומדים במקומות אחרים לענות ״אמן״, וקדיש, וקדושה, ו״ברכו״. ואם מתפללין עמהם – נחשבים כמתפללים בציבור.
כד הבימה אף על פי שהיא גבוה עשר ורחבה ארבע, ויש לה מחיצות וחולקת רשות בפני עצמה, מכל מקום לענין צירוף לעשרה כיון שהיא תשמיש בית הכנסת – מצטרף העומד שם לעשרה, דלענין זה היא מקום אחד ממש עם הבית הכנסת. ונראה לי אפילו תשעה בבימה ואחד בבית הכנסת – מצטרפין. ולא דמי לגדולה וקטנה, שנתבאר דהבימה והבית הכנסת כחד ממש חשיבא לענין צירוף. ואף על גב דלענין עמידה בפני ספר תורה נחשבת כרשות אחרת, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רמ״ב – לא דמי, דהתם העמידה הוא מפני הכבוד של הספר תורה, וכשניכר חלוקת רשות – נסתלק טעם הכבוד. אבל לצירוף – אחת הם. ומכל מקום יש מי שאומר דאם המחיצות מגיעות עד התקרה – חולקת רשות בפני עצמה. ויש לחוש לדעה זו. אך אין זה מצוי כלל, ואפילו אם מצד אחד או משני צדדים מגיעות לתקרה, כיון שמשני צדדים אין מגיעות – כאחת הם.
כה עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בכל השנה כולה – אין יכולין למחות בו. אבל בימים נוראים יכולין למחות בו, שלא יצא או שיעמיד אחר במקומו. אבל כשיש עשרה בלעדו – אין יכולין למחות בו. ואף שיכולין לומר דאולי יצא אחד מהם לנקביו, או שמא יחלה ולא תשאר מנין, דאם כן אין לדבר סוף (עיין ט״ז). ואם הם אחד עשר אנשים, ושנים רוצים לצאת – שוכרין שניהם אחד במקומם להשלים המנין. ומשלמין חציין לפי ממון וחציין לפי נפשות. ויש מי שאומר דבזה התשלומין הוא רק לפי נפשות, שהרי כל אחד מחויב להעמיד איש במקומו. ורק כשיש שמונה וצריכים לשכור שנים למניין – בזה משלמים השמונה חציים לפי ממון וחציים לפי נפשות, מפני שהעניים יכולין לומר דמצדנו יכולים לילך להתפלל במקום אחר, ולא כן העשירים שמתייראים להניח רכושם – צריכים לשלם יותר. אבל כששנים נוסעים מכאן – שווה העני עם העשיר (מגן אברהם סעיף קטן ט״ז). ואלו היוצאים מכאן צריכים לשלם חלקם גם בעד שכירת החזן. ואין חילוק בין רוצים לילך מכאן קודם ימים נוראים או זמן רב מקודם, דכל שלא יחזור לימים נוראים – מחויב להעמיד איש במקומו, ולישא בעול עם הנשארים. והאנוס לברוח – פטור לגמרי כשאינו פושע בעצמו בבריחתו. (עיין מגן אברהם סעיף קטן ט״ז, ואליה רבה סעיף קטן כ׳, ד״פשיעה״ מקרי כשחבל בחברו או הזיק לו ממון, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)
כו אין כופין להשכיר להשלים מנין אלא בימים הנוראים, וכגון שאין חסרין כי אם אחד או שנים. אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפילו בחסרון שלושה או ארבעה או יותר כפי המנהג. וכשיש מנין בעיר, ואין אחד מהם יכול להיות שליח ציבור – כופין זה את זה לשכור חזן. וכן במקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת, שאין כולם באים להתפלל – יכולים לכוף זה את זה בקנסים שיבואו תמיד מנין לבית הכנסת כדי שלא יתבטל התמיד. אך אם יש בית הכנסת אחר בעיר – אין יכולין לכוף לבוא דווקא לבית הכנסת זה. והשיב מהרי״ל על היישובים הצריכים לשכור מנין וחזן, ויש שם סביבות שרגילים לבוא ליישובים אלו להתפלל, מכל מקום אין היישובים יכולים לכוף לבעלי הסביבות שישאו עמהם בעול, מפני שיכולים לומר ״אנחנו יכולים לנסוע למקום אחר״ (מגן אברהם סעיף קטן י״ז). ומכל מקום נראה לי דלאו כללא הוא, והכל לפי הענין. ואצלינו המנהג הפשוט דכל בעלי הסביבה נושאים בעול ההוצאה.
סימן נ״ו
א כבר נתבאר גודל מעלתו וגודל קדושתו של הקדיש בריש סימן הקודם. וזה תקוותינו בעתיד, כמו שאמר הנביא: ״והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי… וידעו כי אני ה׳״ – שזהו התכלית מהבריאה. ופסוק זה נאמר על מלחמת גוג ומגוג, שאז תחת אשר עד כה היה שמו יתברך מחולל בין עובדי כוכבים, אבל אז יתגדל ויתקדש שמו הגדול. וזהו פירושו: ד״יהא שמיה רבה״ דבארמית, הוי זה כמו בעברית ״שמו הגדול״ והוא שם הוי״ה. ויש אומרים ד״שמיה״ הם שני תיבות: ״שם״ יו״ד-ה״י, משום דמיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שם יו״ד-ה״י. ואין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, כדכתיב: ״כי יד על כס י׳[ה] מלחמת לה׳ בעמלק״. וזהו שאנו מתחננים שיתגדל ויתקדש שם יו״ד-ה״י, ויהיה כל שם הוי״ה בשלימות, כדכתיב: ״ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד״, וכדאיתא סוף פרק שלישי דפסחים. וזהו שם יו״ד-ה״י רבה, שיתרבה עוד: הוי״ו והה״י השניה.
ב ״בעלמא די ברא כרעותיה״ – בעולם שברא כרצונו. והכ״ף של כרעותיה – רפה, כדין בג״ד כפ״ת דסמיך אהו״י. ויש אומרים שהכ״ף דגושה, ד״כרעותיה״ קאי על ״יתגדל ויתקדש״ שזה יהיה כרצונו, ולא קאי א״די ברא״. והוי דגוש כדין מפסיק כידוע למדקדקים (הגר״א). וראיה לפירוש זה מנוסח ״על הכל יתגדל ויתקדש״ שאומרים בשבת ויום טוב בהוצאת הספר תורה, שאומרים שם ״כרצונו וכרצון כל יריאיו״, וקאי על ״יתגדל ויתקדש״. והכא נמי כן הוא (שם). ״וימליך מלכותיה״ – זהו תפילה כדכתיב: ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ״. ובנוסח ספרד מוסיפין ״ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה״, ויש גורסין ״קץ משיחיה״. אמנם באמירת ״וימליך מלכותיה״ ממילא דהוא ביאת המשיח כמובן.
Monday, May 12nd 2025
ג ״בחייכון… בעגלא ובזמן קריב״ – זהו תפילה שנזכה לראות זה בחיינו, וזה יהיה במהירות. שמפני שחבלי משיח קשים הם לסובלם, לזה אנו מתפללים שתהיה זה במהירות. זמן ד״עגלא״ בארמית הוא כמו ״מהרה״ בעברית, כדאיתא בברכות (יח ב). ״ובזמן קריב״, כלומר: שיהיה במהירות ובזמן קרוב. ״ואמרו אמן. יהא שמיה רבה…״ – ששליח הציבור מצוה שהקהל יענו ״אמן״, ועונים ״אמן״. כלומר: הלואי שיהיה כן ששמו הגדול יתברך לעולם ולעלמי עלמיא, כלומר: אחרי שנזכה שיתגדל ויתקדש שמיה רבה, ישאר מבורך לעד ולעולמי עולמים. ולא כבית הראשון והשני, שאחר כך עוד נתחלל שמו יתברך, אבל עתה ישאר לעד לעולם שמו הגדול מבורך. ויש גורסים ״ומבורך״. וזהו לפי ה״יש אומרים״ ד״שמיה״ הם שני תיבות, והעיקר כפירוש הראשון. וזהו שכתב רבינו הרמ״א בסעיף א שלא יפסיק בין ״יהא שמיה רבא״ ל״מברך״, וכן מוכח בסוכה (לט א). ויראה לי דאין כוונתו שלא להפסיק שיאמר בנשימה אחת, דלהדיא אמרינן שם דלית לן בה. אלא כוונתו שלא יהיה כהפסק ענין ויאמר אחר כך ״מברך״, אלא שימשוך ביחד (ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סעיף קטן ב׳). וכבר נתבאר בריש סימן נ״ה שצריך לענות ״אמן יהא שמיה רבא״ בכוונה ובקול רם. ו״יתגדל״ הדלי״ת הוא בציר״י, וכן דלי״ת של ״ויתקדש״. ״שמיה״ בלא מפיק ה״א. ״מברך״ בקמ״ץ תחת הבי״ת ופת״ח תחת הרי״ש. ״לעלם״ בקמ״ץ תחת העי״ן. ״ולעלמי עלמיא״, ויש אומרים ״לעלמי״ בלא וי״ו. והעיקר לומר בוי״ו, וכן מנהג העולם.
ד עד כמה עונין ״אמן. יהא שמיה רבה״ – יש בזה דעות. יש אומרים שאין לענות רק עד ״עלמיא״, וזהו דעת הטור. וכן משמע מהרמב״ם, עיין שם. ודעת המקובלים לענות גם ״יתברך״, וזהו דעת רבינו הבית יוסף שכתב בסעיף ג: העונים עד ״לעלמי עלמיא״ בלבד טועים הם, כי אסור להפריד בין ״עלמיא״ ל״יתברך״. עד כאן לשונו, ומקורו מהמדרש (עיין בית יוסף). ושם הכוונה בהפסק דיבור, כמבואר למעיין שם. ומכל מקום נראה שגם בענייה אין להפסיק (בית יוסף). וכן כתב רבינו בחיי פרשת ״שמות״ על פסוק ״ותעל שועתם אל האלהים״, וזה לשונו: וצריך לחבר מילת ״עלמיא״ ל״יתברך״, ואין להפסיק בהם כלל כשס… עד כאן לשונו. ויש שעונים עד ״דאמירן בעלמא״ (בית יוסף בשם רבינו דוד אבודרהם). ורוב העולם תפסו לעיקר כדברי רבינו הבית יוסף שעונים עד ״יתברך״, וכן המנהג (והגר״א כתב ״עד עלמיא״). מיהו כל זה אם שליח הציבור אומר מלה במלה במתינות. אבל כשאומר במהירות, ועד שהעונה עונה עד ״יתברך״ עומד שליח הציבור בסוף הקדיש – יאמר היחיד עד ״דאמירן בעלמא״. וכן ראיתי נוהגים.
ה הרמב״ם כתב שאחר שאומר שליח הציבור ״יתברך״ עונין ״אמן״. וכתב הטור שלא נהגו כן, עיין שם. וכל שכן לפי מנהגינו שעונים עד ״יתברך״ וודאי לא שייך עניית ״אמן״. ואומרים ״יתברך וישתבח… ויתעלה ויתהלל״. ויש אומרים שאין לומר ״ויתהלל״, שאין צורך לומר רק שבעה שבחים כנגד שבעה רקיעים. ומן ״יתברך״ עד ״ויתעלה״ יש שבע תיבות, והאומרים זה חושבים מן ״וישתבח״. והמנהג פשוט לאומרו. וכתב רבינו הבית יוסף שיש לכוין בעניית הקדיש, כלומר שקדיש צריך כוונה להבין מה שאומר, ולשום לב לתפילה הקדושה הלזו. ובלא כוונה – לאו כלום היא, ומוטב שלא יאמרנה. וכתב עוד שיענה בקול רם, ושירוץ להשתדל כדי לשמוע קדיש, עיין שם.
ו כשהשליח ציבור אומר ״יתגדל ויתקדש שמיה רבה״ עונין ״אמן״. וכן אחר ״ויקרב משיחיה״ לפי מנהג הספרדים עונין ״אמן״. וכן אחר ״בריך הוא״ עונין ״אמן״. ומנהג אשכנז לענות ״בריך הוא״. ואחר ״ואמרו אמן״ עונין ״אמן״. וכתב רבינו הרמ״א שלא יפסיק בין ״הוא״ ובין ״לעילא מן כל ברכתא״, עיין שם. דסבירא ליה ד״בריך הוא״ קאי על למטה, כלומר: ״בריך הוא לעילא מן כל ברכתא״. אבל השיגו על זה ד״בריך הוא״ קאי אדלעיל ״קודשא בריך היא״, כמו שבלשון הקודש אומרים ״הקדוש ברוך הוא״. וכן מבואר מהרמב״ם, שכתב ״אמן״ אחר ״בריך הוא״. וכן המנהג פשוט. ו״לעילא״ הוא קאי על ״יתברך וישתבח״, שיתברך למעלה מכל הברכות והשירות והתשבחות שנאמרו מעולם. והך ״ונחמתא״ צריך ביאור. ונראה לי דהכוונה דהנה התנחומין שנחמו הנביאים גם כן גדולות הן, ולזה אומרים שיהיה למעלה מנחמות הנביאים. וגם רבותינו ז״ל אמרו כן, דכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח. אבל לעולם הבא – עין לא ראתה… ובעשרת ימי תשובה אומרים ״לעילא ולעילא״. ואז אומרים ״מכל ברכתא״, ולא ״מן כל ברכתא״. והטעם מפני שיש מספר כמה תיבות יש בקדיש, ולכן בהתוסף תיבה אחת יש להחסיר תיבה אחת.
ז כתבו הטור והשולחן ערוך שיש חמישה כריעות בקדיש: כשאומר ״יתגדל״ כורע, וכן ב״יהא שמיה רבה״, וב״יתברך״, וב״בריך הוא״, ובואמרו ״אמן״. וכתב הטור בשם רב נחשון גאון דארבע כריעות הם לחובה ואחד של רשות. אך הוא חשיב הכריעה החמישית אצל ״עושה שלום״, עיין שם. ויש שמגמגמין בכריעות אלו (הגר״א), משום דאין להוסיף על הכריעות שאמרו חכמים. ונראה לעניות דעתי דאינם כריעות ממש ככריעות של שמונה עשרה אלא לשחוח מעט, וכן יש לעשות. ולאחר שסיים הקדיש פוסע שלוש פסיעות, ואחר כך אומר ״עושה שלוס…״. והמנהג לכרוע קצת כדברי רב נחשון שהבאנו.
ח ודע שהעולם רגילים לומר ״חצי קדיש״ ו״קדיש שלם״. ויש מההמון שסוברים דבאמת זהו ״חצי קדיש״. וטעות הוא, שבאמת גמר הקדיש הוא רק עד ״דאמירן בעלמא״. אלא שבסוף התפילה מוסיפין תפילת ״תתקבל״ ו״יהא שלמא רבה״, דמשום שהשלום הוא עמוד העולם – לכך אחר גמר התפילה וצריכין לצאת לאויר העולם, אנו מבקשים מהשם יתברך שיהיה שלום בתוכינו. ומוסיפין ״עושה שלום במרומיו…״. אף על גב דחדא מילתא היא עם ״יהא שלמא רבה״, נראה לי דזהו תפילה אחרת. דמתחילה מבקשים שיהא שלום בינינו, ואחר כך מבקשים שאף אם חלילה תפרוץ איזה מחלוקת – יסייע לנו הקדוש ברוך הוא לעשות שלום כמו שהוא עושה שלום במרומיו בין שני ההפכים, כמו שכתב הטור: ״עושה שלום במרומיו״ על שם המלאכים שהם אש ומים, ואין אחד מכבה חברו, עיין שם. ולזה אומרים אף שהגיע המחלוקת בשינוי דעות לשני הפכים, מכל מקום יסייענו לעשות שלום. וזה שקוראין ״חצי קדיש״ הוא שם בעלמא.
ט וכתב רבינו הרמ״א שיש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. עד כאן לשונו. והמהרי״ל לא סבירא ליה כן. וכן כתוב בכוונות ובכתבי האר״י ז״ל, שכל קדיש שתופסו מעומד – יעמוד עד אחר ״אמן יהא שמיה רבא״. וכשיושב – אינו צריך לעמוד (מגן אברהם סעיף קטן ד׳). ומכל מקום כיון דמצינו דעגלון מלך מואב קם בשמעו דבר ה׳ – כל שכן שעלינו לעמוד (שם). וכמדומה לי שהמנהג שהקדישים המוכרחים בתוך התפילה יש לעמוד, ושארי קדישים אין הכרח לעמוד. עוד כתב דמי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונין קדיש, עונה עמהם אף על פי שלא שמע שאמר שליח ציבור ״יתגדל״. עד כאן לשונו. כלומר: כשבא בעת שעונים הציבור ״אמן! יהא שמיה רבה״ – עונה עמהם. ופשוט הוא. עוד כתב דכשמתחיל ״יתגדל״ – יש לומר ״ועתה יגדל נא כוח…״. עד כאן לשונו. ואין נוהגין כן. וכן יש אומרים פסוקים ב״תתקבל״ וב״יהא שלמא רבה״, ואין נוהגין כן. והאר״י ז״ל צוה שלא לאומרם (כמו שכתב המגן אברהם בסעיף קטן ז׳, עיין שם).