Like a Weasel

כתיב (תהילים מט[:ב]) “שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים, הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד.” ר’ אחא אמר ר’ אבהו ורבנן ח”א למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה.  אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים הרבה מינים בים מה שאין ביבשה ואין חולדה בים.  וחורנה אמר למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת כך הן כל באי העולם גוררין ומניחין גוררין ומניחין ואינן יודעין למי הן מניחין.

It is written, “Listen to this all the nations, give ear all the inhabitants of Chaled [literally: weasel].” (Tehillim 49:2)

Rav Acha said: Rav Avohu and the Rabbis [both expounded on why this verse calls the world chaled, weasel].

One said: Why does He compare all who come into the world to a weasel? Only because any [species] found on dry land is found in the sea. There are many species in the sea which are not on land. But there is no weasel in the sea.

The first answer requires decoding the metaphor. Every land creature but one has a parallel species of marine creature, although there are many sea creatures that have no parallel on land. The one creature that is only on land is the chuldah, the weasel, so the land is called Chaled. I’m sure there is a deep point here, if we can understand what the message is, buried within the zoological claim.

The second answer is more straightforward mussar:

And the other said: Why does He compare all who come into the world to a weasel? Only that just as this weasel gathers and puts away, and doesn’t know for whom she is putting [things] away, so too all the people of the world gather and put away, gather and put away, and do not know for whom they put away.

I wish to compare this gemara to yet another snippet from the introduction to Shaarei Yosher:

וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, על מנת שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו.

Therefore it is appropriate to think about all the gifts of heaven “from the dew of the heavens and the fat of the land”[1] that they are given to the Jewish people as a whole. Their allotment to individuals is only in their role as caretakers until they divide it to those who need it, to each according to what is worthy for him, and to take for himself what is worthy for himself.

ועל פי דעה זו יובן סגולת הצדקה שמעשרת את בעליה, כמו שדרשו חז״ל על הכתוב “‘עשר תעשר’ – עשר בשביל שתתעשר” (תענית דף ט.), שכמו שהממונה על אוצרות הממשלה באוצר קטן, אם ישמור תפקידו כראוי אז יתמנה להיות גזבר על אוצר גדול מזה, אף אם לא יצטיין במעלות אחרות, ולהיפך, אם יתגלה חסרון במשמרתו, לא יועילו לו כל מעלות שימצאו בו, ויורידוהו למשרה קטנה מזה, כל כך באוצרות שמים הנתנים לאדם, אם מעשר כראוי ממלא תפקיד הגזברות שלו כראוי ליטול לעצמו כפי דרכי התורה, ומחלק למי שראוי כל כך על פי הוראת התורה, אז יתעשר ויתמנה לגזברות על אוצר גדול מזה וכן הלאה למעלה למעלה, למען יתקיים רצון העליון בהטבת הכלל על ידי שמירת האוצר, ובזה איש נאמן רוח עושה רצון קונו יתברך.

With this idea one can understand how charity has the effect of enriching the one who performs it, as the sages say on the verse “‘aseir ta’aseir – you shall surely tithe’ – tithe, so that you shall become rich – shetis’asheir[2]. Someone who is appointed over a small part of the national treasury who does a good job guarding at his appointment as appropriate will be next appointed to oversee a sum greater than that, if he is not promoted in some other way. If they find a flaw in his guard duty, no fine qualities to be found in him will help, and they will demote him to a smaller task. Similarly in the treasuries of heaven which are given to man. If he tithes appropriately, he satisfies his job of disbursement as he is supposed to conduct himself according to the Torah, giving to each as is appropriate according to the teachings of the Torah, then he will become wealthy and be appointed to disburse a greater treasure. And so on, upward and upward so that he can fulfill his lofty desire to do good for the masses through his stewardship of the treasury. In this way a man of reliable spirit does the will of his Maker.


[1] Genesis 27:28

[2] Tractate Ta’anis 9a. The lesson is based on an ambiguity in the Torah. In unpointed text, “aseir”, to give a tenth, and “ashier”, to become rich, look identical.

And your thoughts...?