מכללת הרצוג
להכשרת מורים
על יד ישיבת
הר עציון
אלון שבות,
גוש עציון
זמנם של
יציאת מצרים
והכניסה
לארץ ישראל
עבודה
סמינריונית
מוגשת
לד"ר יואל
אליצור
מגיש:
עמיחי בנעט
ת.ז.:
27155290
אייר
ה'תשס"א
תוכן
העניינים
מבוא.............................................................................................................................. 3
השיטה
הרווחת
(המאחרת)......................................................................................... 4
המקרא:.................................................................................................................... 4
הפער
ההתיישבותי:.................................................................................................... 6
סימני
שריפה:............................................................................................................ 7
ההיקסוס:................................................................................................................. 8
אי
איזכורה של מצרים
בספרי יהושע
ושופטים:............................................................ 9
התמודדות עם
הקשיים בשיטה
זו.............................................................................. 10
המספרים
המופיעים
במקרא:.................................................................................... 10
כתובת
מרנפתח:....................................................................................................... 11
מכתבי
אל עמארנה:.................................................................................................. 12
השיטה
המקדימה...................................................................................................... 13
המקרא:.................................................................................................................. 13
פרעה
של תקופת
השעבוד:......................................................................................... 15
ההיקסוס:............................................................................................................... 15
יריחו:..................................................................................................................... 15
חצור:...................................................................................................................... 16
כתובת
מרנפתח:....................................................................................................... 17
מכתבי
אל עמארנה:.................................................................................................. 18
התמודדות עם
הקשיים בשיטה
זו.............................................................................. 20
אי
אזכורה של
מצרים בספרי
יהושע
ושופטים:........................................................... 20
הפער
ההתיישבותי:.................................................................................................. 20
סיכום.......................................................................................................................... 22
ביבליוגרפיה................................................................................................................ 24
בעבודה
זו נסקור את
השיטות
הקיימות
במחקר על תיארוך
כניסת בני
ישראל לארץ
ישראל לאחר
יציאת מצרים.
ישנה
שיטה ניהיליסטית[1]
(הכופרת בכל),
הטוענת שכל
תהליך כניסת
בני ישראל
לארץ ישראל לא אירע,
אלא מדובר
במהפכה
סוציאלית, שבה
מעמד מסויים
מבני ארץ כנען
השתלט על
הארץ, ואחר כך המציא
לעצמו
הסטוריה הבאה
לידי ביטוי
במקרא. בעבודה
זו לא נתייחס
לשיטה זו,
הכופרת בכל.
שיטה
נוספת השונה
משאר השיטות
היא שיטתם של
עמנואל
וליקובסקי[2]
ויהושע עציון[3],
המשנים את
הכרונולוגיה
המקובלת, ובעקבות
כך, את כל הסדר
של
ההיסטוריה. גם לשיטה
זו לא
נתייחס
בעבודה זו.
בעבודה
זו נתייחס
לשתי שיטות:
1.
הגישה הרווחת
בין מרבית
חוקרי המקרא,
היא שכניסת
בני ישראל לארץ
ישראל אירעה
בשלבים, במשך
כמה עשרות
שנים, ולא בבת
אחת. לשיטתם
אירעה הכניסה
לארץ במהלך המאה
ה - 13 לפנה"ס.
2.
בעבודה זו
נציג שיטה
נוספת
המקדימה את
זמן יציאת מצרים
למאה ה - 15
לפנה"ס,
ודבריה מתאימים
ללוח הזמנים
המתואר בתנ"ך.
על פי שיטה זו,
אנו מתבססים
על המקרא
כמקור מהימן,
ולא כהסטוריה
משוכתבת.
שיטה
זו, המסתמכת
בעיקר על
ממצאים
ארכיאולוגים,
מקובלת על רוב
חוקרי
ההיסטוריה של
המקרא והמזרח
העתיק בדורות
האחרונים.
שיטה זו מסתמכת
על מספר
נקודות, אותן
נפרט בפרק זה.
עליה אף להתמודד
עם ממצאים שונים,
שגם עליהם
נשים את ליבנו
בבואנו ללמוד שיטה
זו.
המקור
הראשון לזמן
יציאת
מצרים הוא כמובן המקרא.
אך למרות
הסיפור
המפורט המתואר
במקרא, ישנם
דברים החסרים
בתיאור המקרא.
למשל, שמו של
מלך מצרים,
פרעה, היה
משותף לכל מלכי
מצרים, ובמקרא
לא מוזכר שמו
הפרטי. על
החוקרים היה
להשלים את
הפרטים
החסרים בתיאורי
המקרא, אם על
ידי מציאת
אזכורים בדרך אגב
של פרטים אלו,
אם על ידי
השלמת הפרטים
על ידי ממצאים
ארכיאולוגיים.
במקרה של
סתירה בין הארכיאולוגיה
למקרא, העדיפו
רוב החוקרים
את הממצא
הארכיאולוגי[4].
החוקרים
מצאו
רמז על פרעה
של זמן השעבוד
במצרים בספר
שמות פרק א'
פסוק י"א:
"וישימו
עליו שרי מסים
למען ענתו
בסבלתם ויבן
ערי מסכנות
לפרעה את פתם
ואת רעמסס"
שמות
אלה של הערים
שבנו בני
ישראל, פיתום
ורעמסס, היא
אחת ההוכחות
המביאות את
החוקרים
למסקנה שפרעה
של תקופת
השעבוד היה רעמסס
השני, שמלך
בין השנים 1279-1212
או 1290-1224 לפנה"ס,
והוא ציוה את
בני ישראל
לבנות את העיר
רעמסס על שמו.
רעמסס ידוע
כמלך שבנה
הרבה בניינים
בזמן הארוך של
שלטונו
במצרים[5].
הסיבה
העיקרית
לזיהויו של
רעמסס השני
דווקא, כפרעה
של תקופת
השעבוד, היא
מכיוון שאנו
מחפשים פרעה
שמלך שנים
רבות. זאת
מכיוון שמשה
ברח ממצרים,
לאחר שהרג את
האיש המצרי,
כאשר היה (נער)
צעיר. כמו
שכתוב:
"ויגדל
משה ויצא אל
אחיו וירא
בסבלותם וירא
איש מצרי מכה
איש עברי
מאחיו" (שמות
ב', י"א).
ואילו
כאשר חזר משה
ומוציא את בני
ישראל ממצרים,
היה כבר בן
שמונים שנה,
שנאמר:
"ומשה
בן שמונים שנה
ואהרן בן שלש
ושמונים שנה
בדברם אל פרעה
(שמות ז', ז').
והסיבה
לחזרתו של משה
למצרים לאחר
שנים רבות כל
כך, מסבירה את
הסיבה לאי
חזרתו של משה
למצרים, עד
עתה:
"ויאמר
ה' אל משה
במדיין: לך
שוב מצרים כי
מתו כל האנשים
המבקשים את
נפשך" (שמות ד',
י"ט).
וכבר
רש"י (על אתר),
מסביר את
המובן מאליו.
מיהם האנשים
המבקשים את
נפשו? זהו
כמובן פרעה!
אם
כך, בהנחה
שמשה עזב את
מצרים בערך
בגיל 20, הוא נעדר
ממצרים כ - 60
שנים, ובכל
אותה העת מלך
מצרים עדיין
לא מת. אם כן,
עלינו לחפש
מלך שמלך על מצרים
למעלה מ - 60 שנה.
רעמסס השני
מלך 66 או 67 שנים,
ולכן הוא
מתאים ביותר
להיות פרעה של
תקופת השעבוד,
ויציאת מצרים
אירעה בימי
המלך שמלך
אחריו.
נלסון
גליק[6] ,
שהיה
הארכיאולוג
הראשון שפיתח
את השיטה של הסקרים
הארכיאולוגיים
בארץ ישראל,
חפר בעבר
הירדן המזרחי,
ומצא שם פער
התיישבותי.
כלומר, הוא לא
מצא ישובים
שהיו שם בסוף
תקופת הברונזה
התיכונה 2א,
כלומר עד סוף
המאה ה - 14 או
ראשית המאה ה - 13
לפני הספירה.
הוא ייחס ממצא
זה, למסע העונשין
של כדרלעומר,
המתואר
בבראשית פרק
י"ד, שזרע הרס
בעבר הירדן
המזרחי בלבד,
ולא בעבר
הירדן המערבי.
בכל מקרה,
ממצא זה מפריך
לכאורה את
האפשרות שבני
ישראל, בהנהגתו
של משה רבינו,
כבשו את עבר
הירדן המזרחי,
ובמיוחד את
אדום ומואב
שבחלקו
הדרומי,
כמתואר בספר
במדבר פרקים
כ' - כ"א, ובספר
דברים פרקים
ב' - ג'. אפשרות זו
אינה הגיונית,
משום שכאמור
לא היו שם אז
ישובים
אדומיים
ומואביים.
גם
ההתיישבות של
שבטי גד,
ראובן וחצי
המנשה, המתוארת
בספר במדבר
פרק כ', אינה
נראית
הגיונית, אלא
אם נאמר
שתאריך יציאת
מצרים היה לכל
המוקדם
בתחילת המאה ה
- 13 לפנה"ס.
באופן נקודתי,
העיר חשבון
לא היתה
מאוכלסת עד שנת
1200 - 1250 לפנה"ס, מה
שממקם את
יציאת מצרים כ
- 40 שנה לפני כן,
בראשית או לכל
המאוחר באמצע
המאה ה - 13 לפנה"ס.
לדעת
גליק, שבעת
עממי כנען
הגיעו לכנען
והשמידו את
התושבים
הקדומים[7],
ואחר כך הגיעו
בני ישראל
וגירשו אותם
מארץ כנען[8].
הוכחה
נוספת לשיטה
זו היא[9]
שערים
מסויימות
שמוזכרות
בספר יהושע,
כערים שיהושע
כבש, נתגלו
בהן סימני
שריפה
המתוארכים
למאה ה - 13
לפנה"ס. מדובר
בלכיש, בית אל
ודביר[10].
באופן
כללי ניתן
לומר
שהחוקרים
מתארכים את זמן
כניסת בני
ישראל לארץ
ישראל, במקביל
למעבר שבין
תקופת
הברונזה, שהם
קוראים לה
התקופה
הכנענית, לבין
תקופת הברזל,
שהם קוראים לה
התקופה
הישראלית.
כאשר הם מחפשים
את סימני ההרס
של ערי תקופת
הברונזה המאוחרת,
כדי לייחס
אותם לכיבוש
הארץ על ידי
בני ישראל[11],
אך לא מוצאים
אותם, ודבר זה
מביא אותם
למסקנה שתהליך
הכניסה לארץ
לא אירע ביום
אחד, או תוך
תקופה קצרה,
אלא במהלך של
כ - 100 שנה. ממצאים
שונים מבססים
לדעתם את
הטענה שבאותה
תקופה,
במקומות
שונים בארץ,
החל סוג חדש
של התיישבות,
כאשר אנשי
התקופה
הישראלית
(תקופת הברזל)
יושבים בערי
פרזות, בבתים
צנועים עם
קירות דקים,
והשתמשו
בבורות מים
ביתיים
ובאסמי תבואה
בבתים. ניכרת
החלפה דרסטית
של
האוכלוסייה
בין תקופת
הברונזה
(הכנענית) לבין
תקופת הברזל
(הישראלית).
החוקרים
האוחזים
בשיטה זו
מבטלים את
חשיבותו
ואמינותו של
ספר יהושע.
החוקרים
טוענים כי בספר
יהושע יש
"גלוריפיקציה"
(האדרה) של מה
שאירע באמת,
ואילו ספר
שופטים,
ובעיקר פרק א'
בספר שופטים,
הוא המייצג את
שקרה באמת.
ספר שופטים
לפי טענתם
מביא לידי
ביטוי מציאות
של שבטים
שונים, שלא
כולם חלק מ - 12
השבטים[12]
המוכרים לנו,
שנכנסים אט אט
לארץ כנען,
כובשים אותה
ומתנחלים בה,
בעיקר
באיזורים לא
מיושבים. בספר
שופטים כל שבט
דואג לעצמו,
ללא כל מלך
המאחד את כולם,
כפי שמתואר
בספר יהושע,
שלדעתם הוא
פיקציה[13].
ההיקסוס
היו עם אסיאתי
ממוצא שמי
שהשתלט על מצרים
בסוף המאה ה - 18
או בתחילת
המאה ה - 17
לפנה"ס, ושלט
במצרים יותר
ממאה שנים,
וגורשו
ממצרים בתום
שלטונם על ידי
המצרים עצמם.
הם כונו גם
"המלכים
הרועים",
מכיוון שהגיעו
(כנראה)
מאיזור "הסהר
הפורה". הם
היו, כפי
שכתבנו, ממוצא
שמי, כמו
העברים, ולכן
ככל הנראה
יצרו איתם
קשר. תקופת
שלטון
ההיקסוס
מקבילה
לתקופת האבות,
וכך אפשר
להסביר באופן
הגיוני את
עלייתו
המהירה
לשלטון של
יוסף, היישר
מבור הכלא
לתפקיד משנה
למלך, וכן את
קבלת הפנים
המלכותית
שזכו לה יעקב
ומשפחתו, כשהגיעו
למצרים. ברור
ששליטים
ממוצא שמי
יעדיפו אנשים
ממוצא שמי,
שיהיו
מקורבים
למלכות. לעומת
זאת, המצרים
היו מאד
גזענים, ולא
הסכימו אפילו
לאכול לחם עם
היהודים
(העברים),
ובוודאי שלא
לקדם אותם
לתפקיד כל כך
בכיר. כך אפשר
להבין את
הדגשתו של
הכתוב
בבראשית פרק
ל"ט פסוק א'
:"ויקנהו
פוטיפר סריס
פרעה שר
הטבחים איש
מצרי".
פוטיפר היה
כנראה מצרי,
שלא כמו רוב
השרים ולא כמו
המלך, שהיה
מבני ההיקסוס.
כך
גם אפשר
להסביר את
הפסוק "ויקם[14]
מלך חדש על
מצרים אשר לא
ידע את יוסף[15]
", (שמות א', ח'):
ניתן להניח
שמדובר
בגירוש
ההיקסוס ע"י
המצרים,
שבעקבותיו
נושלו
מתפקידיהם כל מקורביהם
של ההיקסוס,
כולל בני
ישראל, שהפכו
לעבדים,
כ"נקמה" של
המצרים
במשעבדים
שלהם.
אם
נתייחס לכתוב
בשמות י"ב, מ' -
מ"א, "ומושב
בני ישראל אשר
ישבו בארץ
מצרים שלושים
שנה וארבע מאות
שנה", כפשוטו[16],
אזי נגיע משנת
1720 לפנה"ס
(התאריך
המוקדם ביותר לתחילת
שלטון
ההיקסוס
במצרים) עד
שנת 1290 לפנה"ס,
שהיא לדעת
החוקרים זמנה
המשוער של
יציאת מצרים.
הוכחה
נוספת לאיחורה
של יציאת
מצרים, מביאים
החוקרים מהעובדה
שהמקרא כמעט
ואינו מזכיר
את מצרים
בספרי יהושע
ושופטים. ידוע
לנו ממקורות
חוץ - מקראיים
שבמהלך המאה ה
- 15 לפנה"ס
מצרים הגבירה
את השפעתה
בארץ כנען ואף
מסביב לה,
מערבה לאיזור
אסיה הקטנה
ומזרחה עד נהר
הפרת. רק במאה ה
- 14 לפנה"ס
נחלשה השפעתה
של מצרים על
ארץ כנען, הן
בשל בעיות
פנימיות והן
בשל התגברות
מחדש של כוחם
של החיתים
באסיה הקטנה.
מסוף המאה ה - 14
עד אמצע המאה
ה - 13 לפנה"ס
היתה סדרת
מלחמות בין המצרים
לבין החיתים.
רק לאחר מכן
נחתם הסכם
שלום בין
החיתים
למצרים, הסכם
שכלל נישואים
דיפלומטיים
של רעמסס ה - 2 עם
נסיכה חיתית.
הסכם שלום זה
אפשר לתקופתו
של רעמסס השני
להיות תקופה
של שלום ושקט
ללא תקדים בתולדות
מצרים. דבר זה
מוכיח, לדעת
החוקרים את התיארוך
המאוחר
ליציאת מצרים,
מכיוון שבמאה
ה - 13 לפנה"ס לא
היתה מלחמה
בין מצרים
לישראל, וגם
לאחר מכן היתה
תקופה ארוכה
של כ - 200 שנה,
שמצרים לא
שלטה בארץ
כנען (עד ימי
שישק). לעומת
זאת, אילו
נאחז בשיטה
המקדימה את
יציאת מצרים
למאה ה - 15
לפנה"ס, תהיה
לנו קושיה
חזקה: הרי בזמן
זה היו מסעות
מלחמה רבים של
המצרים בארץ כנען,
ואם כך - מדוע
לא מוזכרים
המצרים כלל
(כמעט) בספרי
יהושע ושופטים?!
הרי לא יעלה
על הדעת[17]
שהמקרא לא
יתייחס כלל
למסעות
המלחמה של סתי
ורעמסס ה - 2
לארץ כנען!
בפרק
הבא העוסק
בשיטתם של
המקדימים את
זמנה של יציאת
מצרים, נסקור
בהרחבה את
הפסוקים
במקרא
המסייעים
לשיטתם, והמקשים
על שיטת
המאחרים את
זמן יציאת
מצרים. כאן נזכיר
רק את הפסוק
בספר מלכים א'
פרק ו' פסוק א: "ויהי
בשמונים שנה
וארבע מאות
שנה לצאת בני
ישראל מארץ
מצרים בשנה
הרביעית
בחודש זיו הוא
החודש השני
למלוך שלמה
על
ישראל וייבן
הבית לה'."
ולפי שיטה זו
יש לכל היותר 300
שנה בין יציאת
מצרים לבניין
בית המקדש.
שיטה
זו איננה
מתייחסת
למקרא כמקור
מהימן, ובמיוחד
איננה סומכת
על המספרים
המובאים במקרא.
לדעת החוקרים
האוחזים
בשיטה זו,
הרבה מאד ממספרי
השנים
המופיעים
במקרא, אינם
מדוייקים, אלא
באים לסמן
תקופות
משוערות.
למשל, לדעתם,
תקופה של דור
מסומלת על ידי
המספר 40, למרות
שלא תמיד המספר
הזה הוא
מדוייק. ולכן
המספר 480 שנה
מיציאת מצרים
עד בניין בית
המקדש, בעצם
מסמל 12 דורות. אם
מתרגמים את
המספר הזה
ל"שנים
רגילות", על פי
חישוב של 25 שנה
לדור, מגיעים
ל - 300 שנה בלבד
בין יציאת
מצרים לבניין
בית המקדש,
דבר המחזק את
השיטה המאחרת
את זמנה של יציאת
מצרים.
ההסבר
של 12 הדורות
עדיין דורש
השוואה
למקורות
אחרים במקרא.
בסוף מגילת
רות (פרק ד'
פסוקים יח - כב)
מובאת מגילת
יוחסין של דוד
המלך, על פי
רשימה זו, רק 6
דורות
מבדילים בין
נחשון בן
עמינדב שהיה
בין היוצאים
ממצרים, לבין
שלמה בן דוד
שבנה את בית המקדש.
לעומת זאת, יש 15
דורות בין
אהרן הכהן
(שהיה גם הוא
בין היוצאים
ממצרים) לבין
עזריה שכיהן במקדש
שלמה (דברי
הימים א' פרק ה'
פסוקים כט - לו), ובדברי
הימים א' פרק ו'
(פסוקים יח - כח)
ישנם 19 דורות
בין קורח
(מיוצאי מצרים)
לבין הימן
המשורר שהיה
בימי דוד
ושלמה. את הרשימה
הקצרה ניתן
לומר שקיצרו,
אך את הרשימה
הארוכה לא
ניתן לומר
שהאריכו, ולכן
עובדה זו מסייעת
דווקא למספר
הגבוה של
השנים בין
יציאת מצרים
לבניין בית
המקדש,
ולמקדימים את
יציאת מצרים.
מספרים
נוספים
המוזכרים
בספר שופטים,
כמו למשל
דבריו של יפתח
למלך בני
עמון, שנזכיר
להלן, וכן
תקופות
השעבוד והשקט
של כל
השופטים, מוסברים
כהגזמה או
עיגול של מספר
(דברי יפתח), או
כחופפים האחד
את השני
(תקופות
השעבוד והשקט
של השופטים).
ממצא
ארכיאולוגי
עימו צריכה
שיטה זו
להתמודד הוא
כתובת מרנפתח.
זוהי סטלה
(מצבת אבן)
שנכתבה על ידי
פרעה מרנפתח,
יורשו
וממשיכו של
רעמסס ה - 2, בה
הוא מהלל
ומשבח את
נצחונותיו
הרבים במלחמות
נגד עמים
רבים, ובתוך
הרשימה
הארוכה של העמים,
שלטענתו ניצח,
נמצאת האזכרה
הראשונה של
השם "ישראל"
בכתובות
עתיקות:
"ישראל אבד,
אין לו זרע"[18].
בהתעלם מהאמת
(או השקר)
ההסטורית של
קביעה זו, ברור
שעם ישראל כבר
היה צריך
להיות מבוסס
בארץ ישראל,
כדי להיות
מוזכר ברשימה
זו, כלומר זה היה
צריך להיות
לאחר סיום
כיבושה של
הארץ. תקופת
פרעה מרנפתח,
מתוארכת לשנת
1209 או 1212 לפנה"ס.
לפי ממצא זה, ברור
שהכניסה לארץ
חייבת להיות
לפני תאריך זה,
ויציאת מצרים
אמורה להיות
מתוארכת 40 שנה
קודם לכן. לפי
תיארוך זה,
חייבים
להסביר שפרעה
מרנפתח נלחם
בבני ישראל
לכל היותר כ - 50
שנה לאחר שנכנסו
לארץ. ולפי זה
יציאת מצרים
היתה בסביבות
שנת 1290 לפנה"ס,
ולאחר שהות של
40 שנה במדבר,
נכנסו בני
ישראל לארץ
בסביבות שנת 1250
לפנה"ס [19].
האוחזים בשיטה זו אינם מתייחסים כלל למכתבי אל עמארנה (ראה להלן עמוד